תראו, אתם הזמנתם אותי לאי הקטן שלכם.
שטוף שמש או לא שטוף שמש.
לא בחרתי לבוא לכאן, וזה לא אשמתי שעדיין אני מחפש את הדרך.
המתחיל במצווה אומרים לו גמור, ככה סיפרו לי.
בינתיים אני נתקל בכל מיני דברים שהשארתם בחושך. חשוך, מה
לעשות, אני עדיין מסונוור מהאור, לא רואה הכל, לפעמים כמעט
נופל.
אבל לבוא אלי באיומים? זה לא קצת אידיוטי? מזמינים אותי, אני
טועה קצת בדרך, כבר רוצים לעשות לי חור ביד.

[מצביע על כף ידו השמאלית]

אבל שתדעו, מאיימים עלי, אני מאיים בחזרה, אולי כאן אני עוד לא
משהו, אבל שם, בוירטואל, אני מלך, ומלך לא קטן. וכמה מרגלים
שתשלחו, לא ימצאו אותי. ואם יקרה לי משהו, יש כמה אלפי אנשים
שידעו הכל, כי אני את עצמי ביטחתי.
אבל למה באלימות? אנחנו פה בשביל האהבה לא?
ככה לפחות אני מאמין, פשוט אני לא אוהב להרגיש מאוים.
אז גבירותיי ורבותיי, אני עד היום לא אמרתי כמעט לא לכלום,
תנסו, סביר להניח שאם כולם יהיו רגועים ובסבבה זה ילך. אין
סיבה שלא.
וחוצמזה אני להצטלם, אוהב, וכאן תאמת הייתי מלידה. אז יאללה
למה אתם מחכים?