זה נגמר עכשיו, כל העלים נשרפו והתקמטו, מתבוססים בין טיפות
רעל קצובות לפיסת מתכת לוהטת. אני נזכר בערגה בקופסא הירוקה,
משתוקק לשלוף פיסת כיף נוספת מאותם צמחי וירג'יניה המשובחים
ומיסתוריים. כדאי שאקום? שמא אפסע בהססנות פעם נוספת אל עבר
החבילה הנוצצת כאבן ברקת בביצת חזירים? לא. אני מבחין בצד העין
בריקוד אור שמסיט מחשבתי מהסיגרה. בחורות לטיניות משקשקות
ישבניהן בקצב מהפנט שמסחרר את עיני בשל התמונות החולפות
ומופיעות. מוגן כעת בין קירות מוחי אני שוקע למצב של חוסר
וודאות מוחלט ומפרפר בשכלי בחיפוש אחר דבר מה ישן שנעלם מעיני,
על אף שהיה שם רק לפני רגע. מחכך ידי בשיער. איפה זה יכול
להיות לעזאזל...או אולי, מאיפה זה יכול להיות לעזאזל?...הנה זה
מופיע עוד פעם, ועכשיו כבר לא. מה הוא זה אותו דבר נוראי הרודף
אותי ברגע אחד ובשני מתחמק מעיני שכלל אינן צופות בכלום,
ממחשבתי שאינה מסוגלת להינעץ באותו דבר שמעולם לא נעלם אך בכל
זאת אינו בנמצא... המבט המרוח על פני יאמר הכל בוודאי, לכל זר
שלא יכנס בטעות לתמונה המעט מגוכחת הזו. אדם אומלל מחפש את
אותו דבר שאינו יכול למצוא, את אותה נחמה שאיבד בכך שמעולם לא
היה לו אותה, או שמא...אור ירוק ניתץ במוחי בהפתעה. ירוק. תאי
הזיכרון פועלים בקדחתנות מעצבנת ומריצים לאחור באיטיות, מחפשים
את שאריות החיים שנתלו בקצות אצבעותיהן במספר חלקי מוח
אפרפרים, את אותה נחמה ירוקה שאיבד.נחמה.אני מחכך בשיער מגרד
באף משתעל ומזדקף בהססנות, פוסע בסיבוב אל עבר הילת הסרטן
שבוערת מין השולחן. אני מניף בתרועת ניצחון ותחושת הקלה פיסת
טבק בתולי מאושר מגולגל בנייר עם כתר ומחפש בחשש אחר מכונת האש
הזמנית. אין בנמצא. לעזאזל. מחפש במגרות, מצת, אולי
גפרורים...שום דבר...לעזאזל. בלית ברירה אני שולף את מדליק
הכירה בחלחלה ומוודא שהדבר החצי יעיל עובד בכלל. עובד. אני
פותח את המערכת המשוכללת שמעבירה את אותו גז דליק ומצמיד את
המוט החשמלי לברזי הריקון הזעירים מהם הוא נשפך. קול חבוט של
סגירת מעגל. הצתה. בום. כל יום הוא יום טוב למות בו.