ישבנו על שמיכת הצמר, בליל קיץ כזה ששניה אחת חם, ושניה אחרי
זה מנשבת רוח פרצים כזו שעושה צמרמורת בכל הגוף ועושה חשק
שמישהו פשוט יבוא ויחבק אותך הכי חזק שאפשר. הוא ישב שם איתי
וחיבק אותי, כי הוא יכל לראות שקר לי עם הגופיה הקצרצרה הזו,
במיוחד כשהוא לוקח לי את כל השמיכה. הצרות שלנו נראו כל כך
רחוקות באותו הלילה, היינו פשוט זוג מאוהב לכל דבר.
התקרבתי לאוזן שלו ולחשתי לו קרוב קרוב, "עידו?".
"כן יעל"?
הייתה שניה של שתיקה כזו. שתיקה שאומרת הכל.
"מה זה לדעתך הכוכבים?" שאלתי אותו. "מה זאת אומרת, פלנטות
רחוקות מאיתנו באלפי שנים שעשויות מגזים וכימיקלים". הוא לא
הבין.
אני תמיד חיפשתי תשובות עמוקות, תשובות שדורשות מחשבה והוא רק
הלך אחרי ההיגיון. זו לא הייתה הפעם הראשונה. "אני דווקא
חושבת...אני דווקא חושבת, שהכוכבים מייצגים את כל האנשים
בעולם. לכל אדם יש כוכב משלו. והכוכבים הם הילדים של הירח.
הירח דואג לכל כוכב שימצא את בן הזוג שלו ובסופו של דבר הם
מוצאים  בן זוג, או שהם נעלמים להם אל תוך הגלקסיה, כשהם
מפספסים את הכוכב התואם שלהם, הכוכב היחידי." חשבתי על זה די
הרבה לפני ששאלתי אותו, ואני מניחה שזה די הפתיע אותו.

ישבנו על שמיכת הצמר, מתחת לירח ולכל הילדים שלו. הוא ואני.
בשני עולמות נפרדים לגמרי, וכל הצרות שלנו נראו כאילו הן
הולכות ומתקרבות. הוא היה פשוט מדי, ואני עמוקה מדי. הוא היה
מחושב מדי, אני הייתי ספונטנית מדי. היינו שונים מדי, ובכל זאת
הוא יושב כאן ומחבק אותי. אולי אין לו כוח לעזוב, ואולי הוא
מפחד. גם אני מפחדת. אולי גם הוא מפחד כמוני שהירח ייתן לנו
להיעלם לתוך הגלקסיה מבלי שנמצא את הכוכב התואם שלנו. הוא היה
מפלוטו ואני הייתי מנגה, בשני קצוות רחוקים של שביל החלב.
שנינו ידענו שזה הסוף, ולא רצינו להרפות.

ישבנו על שמיכת הצמר, מחובקים בתוך ים של כוכבים שמחפשים את
ההתאמה המושלמת שלהם, שקועים בתוך עצמנו. בשבילי היינו רחוקים,
באלפי שנות אור מהכל. ובשבילו, עדיין היינו בגינה האחורית שלו
מסתכלים על הירח בשביל הכייף. ילדה מנגה וילד מפלוטו.