יש דברים שחייבים לעבור בחיים, דברים שהם חלק מתהליך ההתבגרות
שלנו: לשחק תופסת עכברים, להיות במסיבת יומולדת ושיגידו לכם
"אם לא תימחאו כפיים הוא לא יבוא" ואז למחוא כפיים כמו
מטומטמים, לחוות פעם ראשונה מוות ועוד ועוד...
בתור בני אדם, כל השלבים הללו הכרחיים להתפתחות חיונית ונכונה.
אם לא עוברים אותם קשה לתפקד, הנפש לא מתבגרת.

כשהגעתי לכיתה י' פגשתי נערה שמחה מן הרגיל שמתנהגת ממש כמו
ילדה קטנה. התחברנו מאוד, היה לי נחמד איתה. לאט לאט הבנתי מה
פשר המוזרות שלה, מה פשר החיוך שלא יורד מפניה: היא לא שיחקה
תופסת עכברים!
בשיעור ספורט חופשי, מאלה שהמורה נותנת לנו כדור ומשאירה אותנו
לבד, הצעתי לשחק תופסת עכברים. כמובן שאותה ילדה (שמה שמור
במערכת) ישר שאלה בתמימות "איך משחקים את זה?!" כל בנות הכיתה
הסתכלו עליה בפליאה ומיד דורית, הקופצנית והקטנה מבנות הכיתה
שאלה "את אף פעם לא שיחקת תופסת עכברים?" "לא" השיבה הילדה
"אני היתי יותר בקטע של הבנים על הבנות"

כעבור כמה שנים טובות סימתי את התיכון וניתקתי קשר עם הילדה
ההיא. גרתי אז בחדר נידח בדרום תל אביב וחייתי מיום ליום (עוד
שלב שצריך לעבור בחיים) יום אחד קיבלתי בדואר מכתב, דבר שלא
קרה הרבה. "הננו מתכבדים להזמין אותך לכנס המחזור של בית הספר
מקיף ז' בחיפה. הכנס יתקיים באולם בית הספר הנ"ל. השתתפותך
חובה.
בתודה: הנהלת בית הספר."
שמחתי מאוד. התגעגעתי לכל התלמידים בכיתה שלי והשתוקקתי במיוחד
לראות מה קורה איתם.
ובכן, הזמן עבר במהירות ואותו כנס הגיע, לבשתי בגדים צנועים
למדיי כאופיני לי בתקופת התיכון.
אולם הספורט היה משופר, כנראה עבודה של ברק השרת, סליחה "אחראי
ציוד אור-קולי"- כן בטח. פגשתי את כל חברי הישנים והטובים
וטחנתי בורקס. אבל משהו היה חסר, לא ידעתי בדיוק מה, עד
שנזכרתי: הילדה שמעולם לא שיחקה תופסת עכברים! שאלתי את נירית
אם היא יודעת מה עלה בגורלה, אך התשובה היתה שלילית. מיהרתי
לחפש אותה בכל האולם. לפתע היא הגיחה מאחורי, לבושה אוברול
ובשערה שתי קוקיות. כנראה שהיא עדיין לא שיחקה תופסת עכברים.