אולי אני בן אדם דיכאוני
ואולי אני פשוט רוצה להיות בן אדם דיכאוני
אבל את ההרגשה שבתוך הלב
אי אפשר להמציא
וגם שטוב, כל דבר קטן מזכיר לי
ומחזיר אותי למציאות עצובה ועגומה

נכון שכולם אומרים, מה אכפת לך?
הם רק אנשים... תתעלם.
אבל זה פוגע,
למרות שכל חיוך של איזו ילדה יפה
נותן תקווה למרות שאני יודע שהחיוך אינו מכוון אלי

אולי אני בעצם חיי בעולם דימיוני
שיש בו סיכוי בשבילי
ושאולי אני אמצא איזו מישהי שתסכים להתראות איתי
ואז כשהחלום נגמר אני חוזר למציאות שבה אני מרגיש לא רצוי
ומתחיל לדמיין את חיי בעולם אחר, עולם שכולו טוב
כך לפחות האגדה אומרת

אז אולי "יצור" יותר ממה שאני חושב שאני?
אולי כל הנחמדות שבעולם הזה היא רק התחנפות למטרת רווח?
איך זה שבעולם שאנו חיים בו כיום, לעת עתה
יש כל כך הרבה זבל אנושי וביזבוז גנטי

ולמה הדבר היחיד שמועדד אותי בעולם
הם האנשים הטובים? שגם באותה ההזדמנות
פוגעים, בכוונה או בטעות
אולי אני בסדר, וכל העולם הזה פשוט עקום?
או שפשוט אין מקום לרגש אמיתי בעולם