[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רן נאות
/
מרובע משוכלל

מרובע וחנון אלו מילים שיצאו מהאופנה בערך מאז שסיימתי את
החטיבה, אבל אני מאמין שאני עדיין עונה על הקריטריונים.
ספורטאי אף פעם לא הייתי, במחשבים אני מומחה ולמרות שאין לי
משקפיים, מבט חטוף במראה יזכיר לי שאני נראה ממש חנון.

בגיל 21, אחריי שסיימתיי את הצבא, חשבתי שזה זמן מתאים לערוך
חשבון נפש. מין בדק בית כזה, לבדוק מה עברתי ולאן אני מתקדם.
אז בגיל 21 עוד לא הייתי עם בחורה, אין לי יותר משלושה חברים
קרובים, יש לי ממוצע בגרות של 118 ואי רצון גדול להמשיך בעוד
21 שנה דומות לאלו שכבר עברתי.

אולי אתם אף פעם לא הייתם חנונים, אז אני אתחיל בלתת לכם תמונת
רקע קצרה - בייסודי, השנים הראשונות עברו מבלי שארגיש מוזר, זה
נכון שאני הייתי החכם של הכיתה, אבל אז עוד לא ראיתי בזה בעיה.
במבט לאחור אני מעריך ששם זה התחיל, אבל אולי זה קשור לחינוך
מהבית. אין נקודה ספציפית שמשם הבנתי שזה הגורם. פשוט ביום
ראשון אחד אתה מגיע לכיתה ושומע שהיתה מסיבת יום הולדת באחד
הבתים ולא אמרו לך. בכיתה ג' עוד היו מסיבות כיתתיות, אבל עם
השנים אתה מוצא שיותר ויותר מסיבות מתקיימות ואתה מגלה עליהם
רק משבבי שיחות ביום ראשון. כשבאוטובוס של הטיולים השנתיים
מצאתי את צחי יושב לידי, זה רק טרם להבנה. לצחי כולם הציקו אבל
ממני סתם התעלמו.

עם ההורים בבית זה גם לא יוצר חיים קלים. אני בן יחיד וההורים
שלי מאד אוהבים אותי ולמרות שהם לא אומרים כלום, אני יודע
שבאיזה שהוא מקום הם מאוכזבים.גם אני הייתי מאוכזב אם היה יוצא
לי בן כמוני. הם שמו לב שלא יותר מידי אנשים מגיעים הביתה.
בתיכון היתה לי ידידה טובה ובילינו הרבה זמן ביחד וראיתי כמה
הם התמוגגו שרן סופסוף מביא בחורה הביתה. טלי נשארה ידידה טובה
וגם ההורים שלי מאד אוהבים אותה ולמדו כבר שלא לשאול למה אנחנו
לא חברים. עם הזמן התרחקתי גם מההורים שלי, אני כבר לא הולך
איתם לארועים ודברים כאלו. למרות שאנחנו עדין מבלים הרבה שעות
יחד, אנחנו לא ממש מדברים על הדברים שמתחת.  לפעמים אני חושב
שאם היה יוצא לי אח שהוא מוצלח כזה, זה רק היה מקשה עליי.

חשוב לי שתבינו את הרקע שלי, בתיכון שאתם הברזתם לים, אני
נשארתי בכיתה. אתם צריכים להבין את זה מהזוית שלי, זה לא כאב
לי להשאר ללמוד, זה כאב לי שגם אילו רציתי להבריז לא היה לי
לאן ועם מי. גם טליה וגם אלעד שהיו החברים היחידים שלי בתיכון
לא למדו איתי בכיתה. בהפסקות שהייתי יושב איתם בחצר ושומע אתכם
מתווכחים לאיזו מסיבה להגיע ביום שישי, אני חשבתי שאלו צרות של
עשירים. אני סלדתי מימי שישי. שנאתי לדעת שבזמן שאני הולך
לאלאד או לטלי אתם הולכים למסיבה, ובזמן שאני משחק במחשב או
יוצא לסרט, אתם רוקדים ושותים והכי חשוב מכירים בחורות.

בגיל 21, כל מי שלא נולד כמו בראד פיט, כבר בטח יודע את זה.
הרי רוב האנשים בעולם הזה הם לא יפים וזוהרים. רובם ממוצעים,
קצת נמוכים, קצת שמנים, קצת לא יפים. אני לא חושב שבגילי רוב
האנשים כבר למדו להשלים עם עצמם, אבל כל אחד יודע מה הגבולות
שלו, כמו שהוא יודע שהוא לא ישיג את הבחורות שבראד פיט משיג
ולא יחייה את סגנון חייו הזוהר. אבל בראד פיט רק מעלה על פניי
חיוך מריר. כי כמו שבראד פיטים יש מעט, אז גם אנשים כמוני אין
הרבה. גם אני וגם הוא נמצאים בקצה הסקלה, רק שכל אחד בקצה
השני. אני מניח שרוב האנשים בקצה שלו לא יודעים כיצד לחשב
עקומת פעמון, אבל זה לא מעודד אותי.

לפעמים אני חושב עד כמה החיים מוזרים. אני מסתכל על עצמי,
וחושב שאחריי הכל כולנו אנשים ואנחנו אותו דבר. שאני קם בבוקר
וצריך להשתין ואחריי זה לצחצח שיניים, אני עושה בדיוק מה
שמדונה עושה בכל בוקר. כשאני מרגיש בדידות וצורך במישהו שיאהב
אותי או אפילו בצורך למצוא מושא לרגשות שלי, אני יודע שזה לא
רק אני. גם למדונה בודד לפעמים במגדל השן שלה וגם לכם, אתם שם,
שנמצאים באמצע הסקלה. כי אנשים זה אנשים, ועם בחצי העולם הפחות
מפותח עוד לא שמעו על משחת שיניים אז בדידות והרצון להרגיש
שייך לא פוסחים על אף אחד. ככה זה, אנחנו אנשים.  אז אם כולנו
אותו דבר, לפחות בבסיס, למה אני יצאתי ככה? למה אני לא שם
באמצע? וזה שאלה שלענות עליה לבד לא יכולתי. אז הלכתי
לפסיכולוג, והוא עוזר לי להבין דברים. אבל ככה זה, אין שחור
ולבן. אין משהו שבגללו יצאתי ככה, מכלול הדברים שקרו לי עד
היום בתוספת למטען הגנטי שלי עיצבו אותי איך שאני. ושלא תחשבו
לרגע שאני מרוצה.

השאיפות שלי לא גבוהות. הייתי רוצה לצאת קצת מהריבוע. שיהיו לי
הרבה חברים, שגם אני יילך למסיבות וירגיש נוח שם, שגם לי תהיה
חברה ואהבה ושהיא תהיה כל כך יפה שאני רק יאהב אותה כל היום.
ואני יודע שאם תהיה לי חברה אז אני ממש יידע להעריך אותה ואני
יעשה הכל רק בשביל שהיא תהיה מאושרת, אני כל כך רוצה להעניק
ולתת רק שאין לי למי. לתת למישהו שאתה אוהב מתנה ולגרום לו
להיות מאושר זה הרבה יותר טוב מכל מתנה שיכולים לתת לך, והמתנה
הכי גדולה שאני אוכל לקבל זו תהיה מישהי שתיתן לי לתת לה,
שתרשה לי להפוך אותה למאושרת.

זה נראה לכם קל, הריי אני אדם אינליגנטי ורציני ואם אני אלך
לעבוד בחברת מחשבים אז אני בטוח יעשה יותר כסף ממה שרובכם
יכולים לעשות במלצרות, ו"מה הוא אומר שהוא נראה כמו חנון, אם
הוא יסתדר קצת, יקנה בגדים נורמליים אז כמה רע הוא יכול
להראות?!" הרי גם אתם לא שיא היופי. שישנה כיוון, שיצא מהסרטים
הרעים שלו (כמו שנוהגים להגיד בזמן האחרון), ויפסיק לבכות. אבל
זה רק נראה ככה. זה לא הבגדים או הכסף או המראה, זה בפנים, זה
בראש. אני לא יודע עם אי-פעם תבינו את זה, כי גם לי קשה להסביר
את זה במילים. אני לדוגמא אדם משעמם. שאנשים מדברים איתי אני
לא יודע איך לעניין אותם. זה לא התוכן של הדברים, אני יודע
שאדם אחר יספר את אותה בדיחה שאני יכול לספר וממנו יצחקו וכשזה
יבוא ממני זה סתם לא יראה מתאים. וכבר ראיתי את זה קורה יותר
מפעם אחת, אין לי תשובה ללמה, זה פשוט קורה. ויש לי עוד אלף
דוגמאות - אני לא מרגיש נח לדבר עם בחורה, אני מרגיש שאני לא
יודע איך להרשים אותה. תמיד בחברת אנשים אני מרגיש לא שייך ולא
חלק משום דבר ורק רוצה להעלם. אני תמיד מרגיש כאילו כולם מסביב
חיים את החיים, בזמן שאני עומד ומסתכל. ועם כל הרגשות והדברים
הללו אני תקוע. אני לא יודע איך לההפך לאדם מעניין, אין לי
מושג איך להרגיש רצוי פתאום בזמן שאני מרגיש לא רצוי ואני לא
יודע איך תופסים את החיים בשתי ידיים ופשוט חיים אותם, הם פשוט
ממשיכים לעבור על ידי.  

לא יודע מה לעשות?! עכשיו, חודש אחריי השחרור, אין לי כיוון.
לטיול אני לא רוצה לנסוע כי זה פשוט לא אני, וגם אם אני ארצה
להתחיל ללמוד יש עוד עשרה חודשים עד אוקטובר. בינתיים אני יושב
בבית ומשתגע. השבוע התחלתי ראיונות עבודה בשביל לפחות להתחיל
לעבוד. אבל אני לא יודע מה יהיה. לכם זה בטח קל, משתחררים
מהצבא, חוגגים עם כל החברה, נוסעים לטיול, חוזרים לאוניברסיטה,
בדרך כבר היתה לכם בטח איזו חברה או שתיים או עשרים. תהיו
סטודנטים, תכירו אנשים, תבלו, תעבדו ובקיצור תחיו את החיים.
אבל אני לא יודע מה יהיה איתי, השאיפות הכי גדולות שלי זה לא
להיות אני. זה להיות מישהו אחר. שאני כן יהיה מעניין, ושאני כן
ארגיש נוח ושגם לי תהיה מישהי לתת לה את כל האהבה שנאגרה לי
בלב כל כך הרבה שנים. ואני פשוט לא יודע מה לעשות. חשבתי שאם
אני אניח את זה על דף נייר אז יהיה לי קל יותר. אבל עדיין אין
לי מושג. ואני כל כך רוצה וזה לא עוזר. בגיל צעיר אתה חושב
שכולם בסוף מסתדרים, אמא שלי אמרה לי פעם, "תראה אחת כמו ציפי
שביט, לא יפה לא רזה והבעל שלה כזה חתיך, לכל סיר יש מכסה".
אחריי 21 שנה אני כבר לא בטוח שלסיר שלי יש מכסה. זה קשה
שהחיים שלי נתקעו ככה. אני חושב שיש כאלה בעולם שאין להם אוכל
ואין להם מחשב ובגדים והם חולים ואני עם הבריאות והבגדים
והאוכל עדיין מרגיש רע, וכנראה שזה ענין של פרספקטיבה ובינתיים
אין לי תשובה. רק חשבתי שאולי תרצו פעם אחת להציץ לעולם שלי,
שביום שישי אחד שלא יקראו לכם לאיזו יציאה ותרגישו שהחברים
שלכם דופקים אתכם, או שבחורה שאתם באמת אוהבים תגיד לכם לא.
חשבתי שכדאי שתדעו שלילד החנון שישב לידכם בכיתה, אין חברים
לצאת איתם ביום שישי ושהוא מתקשה להאמין שבבוא היום תהיה לו
חברה. אולי זה יעזור לכם להעריך מה שכן יש לכם.  

"לא טוב היות האדם לבדו. אבל הוא לבדו, הוא לבדו."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תראו, אין לי
ידיים!

אחת שאין לה
ידיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/1/01 7:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן נאות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה