כשראה מרחוק את שדרת שיחי היסמין, הגביר ליבו עוד יותר את קצב
פעימותיו. העייפות שחש מהטיפוס הארוך בדרך ההרים הפתלתלה כאילו
נעלמה. רגליו נהיו שוב קלות  וקצב הליכתו גבר. שביל החצץ השחור
שאחרי העיקול האחרון  אכן נתגלה וכשפנה בשביל כבר ראה בקצהו את
הבית הלבן עם גג הצפחה, וידע אז כי אמת דיבר הצרצר. ימים לא
מעטים חכך בדעתו כיצד ינהג בחלום שחלם וגם כשיצא לבסוף לדרך על
פי הנחיותיו, עשה זאת מתוך היסוס רב, כאילו רק ביקש  להכריע
ולסלק את  הספק המטריד. שהרי לא יאה לנער שכמותו להאמין בדברים
הבאים בחלום.  
נער סקרן היה, אכן, אך את סקרנותו הרבה וצימאונו הרב להכיר את
העולם ואת אורחותיו ידע להרוות מקריאה בספרים שאת רובם שאל
מהספרייה. הספרן הזקן ידע להדריכו בנבכי עולם הספרים ודאג
להכין  עבורו ספר חדש בכל פעם כשבא להשיב ספר שאת קריאתו סיים.
ומשביקש את שלא נמצא בספריה הקטנה שבכפר, לא חסכו הוריו מכספם
וטרחו וקנוהו עבורו בחנות הספרים הגדולה שבעיר המחוז. נער נבון
וצמא דעת היה, זאת ידעו כל אנשי הכפר ונהגו בו כבוד.
"וכי מה יש להפסיד" פטר את עצמו, "אלך לי למקום שאמר הצרצר ואם
לא ימצא, אדע כי היה זה אך חלום מטופש ולא אטריד בו יותר את
מוחי. בין אם כך ובין אם כך אזכה בטיול  שוודאי יימצא בו עונג
ואולי עוד דבר או שניים שראוי לדעת". ומשסידר את הדברים היטב
בראשו מוכן היה לצאת לדרכו.
למחרת השכים  קום, ארז תרמיל קטן, שם בו מעט מזון ומשקה ועל אף
ספקנותו ואולי בשל כך, בחר ללבוש את בגדי החג. ובמיוחד את
חולצת הפשתן הכחולה עם רקמת פרחי הדובדבן שכה אהב. "כי אם אכן
יימצא המורה שהבטיח," חשב, "כדאי שידע שמכובד הוא בעיני ויאות
לקבלני אצלו." ומשסיים את הכנותיו,  נפרד לשלום מהוריו יצא את
ביתו ופנה אל ההר.
אם לדייק באמת, ניסיונו לגלות מידת אדישות לגבי אמיתותם של
הדברים ששמע מפי הצרצר בחלום לא צלח ביותר שכן בלבו פנימה
קיווה  שאכן יימצא המורה "שילמדו את הדבר היחיד שלא יימצא בכל
הספרים שבעולם", כי אנוס היה להודות שכוחה של החידה שחד לו
הצרצר, ועוד יותר מכך, קסם פתרונה, נשתמרו גם כשנעור ופקח את
עיניו.
"מהו הדבר היחיד שאותו,
גם העין החדה ביותר לעולם לא תוכל לראותו?"
ככה חד לו והבטיח שאם לא יגלה בעצמו ישוב למחרת ויגיד לו את
פתרונה.
כשחלף את בתי הכפר האחרונים שעל מורדות ההר החל השביל להיות
תלול עוד יותר והוא החל מתנשף. ואולי גם כבדה נשימתו כי שוב
נזכר כיצד לא הניחה לו החידה כל יום המחרת, עינתה את נפשו
ורדפה אותו באשר הלך. "ובאמת" חשב בלבו, "אף אם רק חלום
תעתועים חלם, שאלה ראויה היא ופתרונים אין". וגם כשהצליח לגרש
את הצרצר הטרדן מראשו נותרה החידה שחד ותבעה את פתרונה. מותש
ומובס היה הנער בערבו של היום משלא עלה בידו לגלות את הסוד ולא
נותר לו אלא לעלות על משכבו בתקווה  שישוב הצרצר כפי שהבטיח
ויפתור את החידה.
הוא חש בצמא שעלה בגרונו וחשב שראוי לו שישב וינוח וירווה
צימאונו כי רבה וקשה עוד הדרך לפניו. מהמקום בו ישב נראו בתי
הכפר הלבנים כה קטנים ושלווים וצביטה קלה של געגוע עלתה וצבטה
בבטנו. מוזר היה הדבר שכן לא חלפו אלא שעתיים מאז יצא לדרך.
משחידד את מבטו יכול היה לראות את ביתו  ונדמה היה שאף מצליח
הוא עדיין לראות את דמותה של אמו בחצר. הוא ליטף את חולצת החג
הכחולה שלבש ומישש את רקמת פרחי הדובדבן שרקמה. משהרווה את
צימאונו והשיב את רוחו, ארז את התרמיל והמשיך בדרכו. ובעודו
ממשיך ומטפס המשיך ונזכר בחלום השני.
לא בקלות נרדם בלילה השני אולם אך שקע בשינה הופיע מיד הצרצר
כפי שהבטיח. "היש כבר תשובה בידך?" פתח הצרצר ללא כל מילות
הקדמה כאילו אך לרגע עזב וטרם עלה הצורך בברכת פגישה או
בפטפוטי חולין בטרם יעלה העניין המרכזי. הוא הודה  שחרס העלה
וביקש שיואיל ויפתור את התעלומה. זקף הצרצר קומתו וצירצר את
תשובתו:
גם לו תתור על פני
כל היבשות
את עצמה, ה ע י ן,
לא תצליח לראות.
ההקלה שזיכתה אותו פתרונה של החידה לא שוותה בגודלה למבוכה
שאחזה בו משהבין את פישרה, שהרי נער נבון היה ומיד ידע  שאין
העין אלא משל. משל לו ע צ מ ו. וכיוון שסקרן היה, שאל אם יאות
הצרצר לספר לו היכן ימצא את מי "שילמדו את הדבר היחיד שלא
יימצא בכל הספרים שבעולם". זה שילמדו על הלומד עצמו. וכך שמע
מפיו אודות המורה שעל ההר. זה שאליו הוא עתה שם פעמיו.
בגינת הירק שהשתרעה משני צדי השביל המוביל אל הבית. עבדו מספר
נזירים בגלימות צבעוניות . גזרתן הייתה אחידה אולם שונות היו
זו מזו בצבעיהן ובדוגמאות רקמתן. דומה היה שטעמו  של כל אחד
מהם ניכר בבחירה. כשחלף על פניהם עצרו ממלאכם, ברכוהו לשלום
ואיחלו לו הצלחה.
אל מול הדלת התעכב כמעה, היטיב את בגדיו ונער את האבק שדבק בם.
לאחר שמשך בפעמון זקף את קומתו והמתין נרגש לפתיחתה של הדלת.
והנה נפתחה והמורה ניצב בפתח וסרט מדידה בידו.
"שמעתי שאתה הוא המורה שיידע ללמדני את הדבר היחיד שאותו לא
אוכל ללמוד בעצמי." פתח ואמר הנער את המילים ששינן לעצמו כל
הדרך.
המורה לא הזדרז להשיב רק אמד אותו  ממושכות במבטו, נטל את סרט
המדידה,  מדד את כתפיו ואמר: "נכון הדבר אשר שמעת אבל את זאת
לא אוכל לעשות בטרם תהייה מוכן".
"מוכן אני!" קרא הנער והשתדל לשוות לקולו נימה של נחישות
והחלטיות.
"נאה הוא מראך ונאה חולצתך אבל מוכן נערי, אינך." השיב המורה
ועוד הוסיף, "לך לדרכך ושוב כשהנך מוכן". ולאחר שאמר את הדברים
סגר את הדלת.
עצוב היה הנער כשעשה את דרכו חזרה במורד ההר אולם עיצבונו לא
ריפה את רוחו. נחוש היה לגלות את כוונתו של המורה ונחוש עוד
יותר היה לעשות את הדבר הנחוץ לכתמצא הכוונה. כל הדרך הרהר
בדברים, תהה על פשר המדידה שמדד המורה וחיפש בה את הרמז, ואכן
כשחלף את שדות הכפר העליונים כבר הייתה תשובה בידו. "הנזירים
שפגשתי בשדה בוודאי תלמידיו הם." חשב, "ואם כך, הרי חייב
התלמיד להיות מוכן לעבודת השדה הקשה בטרם יקבלו המורה. כשבחן
את גופי מייד ראה שלא ידע טעמה של עבודת אדמה מעולם." ומייד
גמלה ההחלטה. מידי יום השכים ויצא עם הוריו לשדות התירס ועבד
עמם מבוקר עד ערב בחריצות רבה. בתחילה הייתה לו העבודה קשה
אולם מיום ליום הלך והורגל גופו במלאכות השונות ומיום ליום הלך
והתחזק ומיום ליום הלך אושרו וגבר כי ידע שלא רחוק היום בו
יוכל לשוב אל ההר.
ומשחש כי התחזק דיו, החליט לשוב אל המורה. שוב הכין את תרמילו,
לבש את בגדיו הטובים, נשק להוריו ויצא  לדרכו. במחצית הדרך פגש
שוב בנזירים אשר עשו דרכם במורד ההר, נושאים על גבם סלי קש
עמוסים בתוצרת השדה. הם בירכוהו לשלום מבלי להתעכב ושוב איחלו
לו הצלחה.
"חסון ומוכן אני ללמוד על עצמי" אמר בחדווה כשפתח המורה את
הדלת.
ושוב בחן אותו המורה, נטל את סרט המדידה, מתח אותו ממותניו עד
קצה רגלו, ומשסיים אמר: "נאה וחסון הנך אבל מוכן נערי, אינך.
לך לדרכך ושוב כשהנך מוכן." ולנוכח פניו המשתאות, שב וסגר את
הדלת.
אכזבתו וצערו של הנער היו גדולים אף יותר מהפעם הראשונה אך
רוחו חזקה הייתה ונחישותו לא נפגעה. ושוב נתן דעתו אל הרמזים
וחיפש תשובה.
"לא רק חסון ממותניו ומעלה, אלא אף זריז וקל רגליים חייב להיות
התלמיד." אמר בלבו. "הנה ראיתי את הנזירים הממהרים אל הכפר
למכור את תוצרת השדה. כך עושים הם וודאי מידי שבוע בשבוע ולשם
כך נדרשים הם  לרגלים חזקות וזריזות." וכבר ידע את אשר עליו
לעשות.
משחזר לביתו ביקש ומצא מלאכות רבות המצריכות הליכה מרובה,
טיפוס ונשיאת משאות. הוא החל במטלות שמצא בביתו ומשלא היה בהם
די פנה והציע את שרותיו  לשכנים. עד מהרה ידע כל הכפר שכל
שליחות או עזרה הנדרשת  מחמת מחלה או חולשה כלשהי תענה על ידו
ברצון ובחדווה. ואל הכבוד שרחש לו הכפר בשל שקדנותו ותבונתו
נוספה עתה גם אהבה גדולה.

קלה הייתה הדרך כשטיפס בה בשלישית והשמחה הגדולה שאחזה בו
טלטלה את הפעמון טלטלה חזקה. התרגשות רבה אחזה בו כשפתח המורה
את הדלת ובידו לא היה עוד סרט המדידה.
"הנה חסון, קל רגליים ומוכן אני!" קרא בקול.  
"אכן חסון וקל רגליים הנך, אבל מוכן נערי היקר, אינך." השיב
המורה אך משעמד לשוב ולסגור את הדלת, הושיט הנער את ידו ועצר
בעדו. "אדוני המורה," התחנן, "גדול רצוני ללמוד את אשר תוכל
ללמדני. פעמיים שילחתי אותי לביתי אך בשתי הפעמים סבור הייתי
שהותרת בידי רמזים  לגלות  את שעלי לעשותו כדי שאהיה מוכן
ללמוד על עצמי. אך הנה עומד אתה לשלח אותי בשלישית ללא כל הסבר
ורמז וחושש אני שלעולם לא אדע שמוכן אני. אשוב לי לביתי כפי
שהורית אבל אנא ממך, כשתדע  א ת  ה, קרא לי ואבוא מייד."
חייך המורה חיוך גדול ואמר: "הנה כעת מוכן אתה," ופתח לרווחה
את הדלת והזמינו פנימה.
וכשנכנס, ראה הנער על השולחן גלימת נזירים כחולה עם רקמת פרחי
דובדבן מקופלת היטב, ממתינה לנזיר החדש.