חוויה ירושלמית.
כשחיפשתי מקום לשבת לאכול שווארמה ולקרוא עיתון ראיתי אותו.
שם, בתחנה המרכזית בירושלים. ישב ליד שולחן מלוכלך, ענוד
במשקפי שמש כהים.
התלבטתי. על אף שלא הכרתי אותו ממש ולא זכרתי את שמו, שכן היה
פטור משעורי הספורט, הרי שחשתי כורח לגשת אליו.
"שלום", נגעתי קלות בכתפו. "אני אריק המורה לספורט, זוכר אותי?
מה שלומך?"
הוא הרים את פניו כשפיו פעור עם עיסת שווארמה חצי לעוסה.
"אריק? אה, שלום. שלומי טוב, ממש טוב". דיבר בקול מהוסס מעט,
וצרוד. הוא הניח על השולחן את שארית הפיתה הקרועה עם השווארמה
המטפטפת, ניגב את כפות ידיו העדינות עם מפית ואז הושיט לי יד.
"איזה רשמיות" חייכתי ולחצתי את היד, והוא החזיק ולא הרפה
והמשיך לחייך.
"נו, אז מה אתה עושה?" שאלתי ומשכתי את ידי עד שיצאה מלפיתתו
המיוזעת.
"אוכל שווארמה" גיחך, כשהוא מראה לי את שיניו שפיסות בשר הציצו
ביניהן. מראה מלבב.
"כן, את זה אני רואה" צחקתי בקולניות מוגזמת ושמתי חצי ישבן על
כיסא פנוי מבלי להניח מידי את העיתון והשווארמה. שאלתי "מה
עושה בחיים?"
הוא שלח יד איטית ומלאת חשיבות אל הכיס שלו והוציא כרטיס קטן
ונתן לי. היה רשום עליו.
מיכאל חן
פיזיוטרפיסט
רחוב הסיגלית XX
ירושליים.
טלפון

X
"מרשים!" אמרתי בהפתעה כנה. "כבר הספקת ללמוד מקצוע!".
"צריך להתפרנס לא? ואתה יודע, לצבא לא קיבלו אותי, אז בארבע
שנים הספקתי. אין הרבה אפשרויות לאחד כמוני. מקצוע טוב.
מרוויחים".
"יפה יפה". לפי הבנתי בשלב זה כבר מוצתה שיחת הנימוסין
והתכוונתי לפרוש. אבל הוא המשיך בקולו הצרוד מעט, המהוסס
והאיטי, "אתה יודע שאבא שלי מתענין מאד בספורט, הוא מכור
למשחקי הכדורסל של מכבי תל אביב, ואם אין כדורסל הוא מסתכל
בערוץ הספורט. קנינו טלוויזיה מיוחדת בשבילו, כי אמא שלי ואני
אוהבים להסתכל בערוצי טבע, שמונה ונשיונאל גיאוגרפיק. אולי,
אתה, בתור מורה לספורט תוכל להתידד עם אבא שלי....
קולו השרה עלי שממון. לפתע נזכרתי שהוא, הרי לא רואה. הייתי
רעב. אכלתי מהר. החריפות נזלה לי בגרון ולתוך הקיבה.
פרשתי את העיתון באיטיות. הוא המשיך בדיבורו המונוטני. כעת
דיבר על הכלב שהיה לו ושנפח את נשמתו רק המהמתי מידי פעם.
"אתה איתי?" הוא עצר את שטף דיבורו ושאל לפתע . "כן, בטח!"
הרמתי אליו את עיני, כנתפס בגניבה. " אז תשמע, בשבת, לפני
שבועיים אני חושב, הייתה תערוכה של כלבים בפארק גני יהושוע,
ונסעתי לשם, וזו הייתה חוויה מהממת.."
המשכתי לקרוא את הכתבה המלהיבה על ג'ובאני רוסו. וכשסיימתי
אותה פתחתי את העיתון בעדינות כדי להגיע למדור הכלכלי. שוב
נפסק לפתע השטף המונוטוני והוא שאל בקול מעט מוגבה "אתה איתי?"
ניצלתי את ההפוגה ואמרתי במהירות "כן, חביבי בהחלט. תשמע, היה
נעים לשוחח איתך. אני צריך לזוז" וכבר הייתי בחצי קימה, כשהוא
אמר "לזוז? יש לך רכב? אולי תקפיץ אותי הביתה?"
"תשמע אני בדרך למועדון ספורט בקריית היובל, אז רק אם זה
בדרך".
"כן, כן, ממש בדרך. לכיוון תלפיות. אתה מוכן?" הייתה לי
ברירה?
"או קיי, אין בעיה. רק תנווט אותי. אני גרוע בניווט, ואת
ירושלים אני לא מכיר."
במכונית הוא אמר לי "סע ישר עד הרמזור ואז תפנה שמאלה לפי
השילוט לתלפיות".
הגענו לפניה. פניתי. "מה עכשיו?"
"סע ישר שני צמתות ואז ימינה לפי השילוט לתלפיות. תראה חורשה
מצד ימין".
נסעתי. שום חורשה. הוא המשיך לדבר.
"מיכאל" קטעתי אותו. "לאן אתה לוקח אותי ? אתה חוטף אותי? אין
פה חורשה!"
"רגע רגע, אז כנראה היינו צריכים לנסוע עוד צומת, תחזור ותיסע
עוד צומת ואז תפנה". הוא התחיל לשיר "לא עובדת בשביל אף אחד,
לא עובדת גם בשבילך", כשהוא מנענע את גופו הרופס בגמלוניות.
הגענו לצומת. השלט לכיוון תלפיות הצביע ימינה.
עצרתי את האוטו. הוא פסק מדיבורו והפנה אלי את פניו החיוורים.
אמרתי לאט, בזהירות, "נדמה לי שהלכנו לאיבוד".
התחלתי להיות עצבני. הפגישה שלי הייתה צריכה להתחיל בעוד חצי
שעה ואני שונא לאחר.
אמרתי לו לאט, בעצבים "תסביר לי, מה שם הרחוב, איזה דבר יש לך
ליד הבית, משהו"
"זה רחוב הסיגלית, ויש שם לא רחוק חנות פירות". אחרי זה הוא
שתק. השקט הפתאומי הזה היה ממש משובב נפש.
היו ברחוב הרבה גברים בכובע צילינדר ופיאות, ממושקפים וחיוורים
לבושי מעילים שחורים, כולם ממהרים. היו גם רוסים, "לא יודע לא
מכיר". בסוף נער אחד שניקה את הרחוב, אמר "אה כן, רחוב הסיגלית
שמה" והצביע לכיוון ההפוך מזה שבו נסענו. הסתובבתי.
מיכאל הפסיק את שתיקתו המבורכת ואמר פתאום "תגיד לי, מה אתה
היית ממש רוצה לעשות, אם לא היית מפחד?"
אמרתי "תגיד לי אתה קודם".
"שחקן. אני רוצה להיות שחקן. עכשיו אתה".
"וואלאק. אני לא יודע. שנים לא חשבתי על זה. אתה יודע. חיים.
לא חושבים."
"נו. בכל זאת, יש לך חלום?"
"הייתי רוצה להיות מישהו שיודע מה שהוא רוצה להיות".
"תחמן". והוא התחיל שוב במלמול הבלתי נגמר שלו.
כמובן שלא מצאתי את הרחוב לפי הנחיות הערבי אבל מצאתי עוד שלט
לכיוון תלפיות ונסעתי לפיו. מיכאל אמר "מוזר, איך זה קרה?"
וחזר על זה בהמון גירסאות. "איך זה מוזר, שזה קרה, מוזר מוזר,
אף פעם זה לא קרה לי ככה, זה פעם ראשונה מוזר מוזר.." קיללתי
אותו בלבי. התקשרתי למועדון הספורט בסלולרי והודעתי שאאחר
והמזכירה אמרה שממילא הפגישה לא מתקיימת והתנצלה מאד שלא
הודיעו לי מראש, אבל זה היה ביטול ממש של הרגע האחרון. כעת,
בנוסף להיותי עצבני ומיוזע, הרגשתי גם מושפל.
זקן שישב על ספסל הבטיח לי שאם אסע ישר ואסתובב ברמזור ימינה
לפי השילוט לכיוון תלפיות אמצא את זה.
נסעתי. ירדתי הר סובבתי גיא, לפתע נצצה העיר העתיקה את כיפתה
מולי ואז שוב סבבתי וחזרתי וכשעצרתי לשאול איש על ספסל הופתעתי
לגלות שהיה זה אותו זקן ששאלתי קודם.
שיכנעתי את מיכאל להתקשר בסלולרי לאימו. הוא עשה את זה במבוכה
גדולה.
היא הייתה דווקא חביבה מאד.
"איפה אתה נמצא? יש מכולת מצד ימין ובית כנסת משמאל? וזקן על
ספסל? ויש שם גם חתול אולי? אה, אז אתה ליד בית צאפפא. תיסע
ישר. תגיע לצומת שיש בו שלט שמצביע ימינה לתלפיות. תיסע ישר,
ואז תהיה לך עליה ובקצה העליה חצי פניה ימינה תראה מגדל מים
וממול זה אנחנו.
כשהגעתי לצומת הייתי חייב לעשות מעשה.
עצרתי את המכונית, יצאתי וסובבתי את השלט שהצביע ימינה והיה
רשום עליו 'תלפיות' ככה שיצביע ישר.
כשחנינו בצל מגדל המים ששיח מטפס עיטר אותו וטפטף ממנו פרחים
כחולים הבנתי, שכנראה זה משחק ירושלמי נפוץ, 'הקיפו העיר
וסובבו שלטיה'. הרי ברור, שבין יתר המאפיינים המוזרים של
הירושלמים, נהגי העיר הזאת מנווטים לפי סימנים אחרים, שלא
רשומים בשלטים.
פרצתי בצחוק משחרר. מיכאל פסק מדיבורו, נדהם, ואחרי מספר שניות
הצטרף אלי. תוך כדי פרצי צחוק הוא פתח את הדלת ויצא ללא ברכה
ופסע לעבר ביתו בביטחון של רואה.
נפנפתי לו לשלום אבל הוא לא הפנה את פניו. שמטתי את ידי
בתמיהה.
בזמן שסבבתי וחזרתי ונאבדתי בנסיונותי למצוא את הדרך חזרה אל
מחוץ לעיר הייתי שרוי בהלך רוח פזור נפש. נזכרתי בשאלה של
מיכאל. גאתה בי תחושה עמומה של מועקה. תחושת חסר חריפה. זכרון
קדום של מי שהייתי ושכחתי הציף אותי. "מהחיפושים האלה רק יכול
לצאת משהו טוב", קראתי לחלל המכונית והופתעתי כיצד קולי נשנק
מכאב.