עכשיו השעה,
קום קומי,
עורי עור,
התעוררו אנשים של המוות,
אנשי שעון מעורר,
אנשי זמנים,
אנשי שעונים קטנים
אנשי שוויץ.

עצי גן האסור,
אשר נטענו לפני שנתיים,
אסור אסור אסור,
ורק אני מותר לכולם,
באו תהינו ממני
תקטפו פרחיי.
כן טעמו מן הדובדבן שלי,
אהבו אותי בלילה,
באור יום,
על הירח,
בהרים של סקוטלנד,
בתוך החציות שלהם,
על הגיטרות של אמריקה,
על הספינות של ישראל,
כן  טעם כמו של ים המלח,

אני עוד מבין מה קורה,
הביאו לי עוד סמים,
עוד נוסטלגיה
עוד תמונות שנשרפו
שאני שרפתי
עור סיגריות שכבר עישנתי,
עוד סמים שכבר הסנפתי,
עוד אוויר שכבר שאפתי,
עוד יין שכבר שתיתי,
עוד אנשים שכבר זיינתי,
שכבר זיינו אותי,
סליחה, אהבו אותי,
תמיד בלילה,
לילה- ארור אתה,
כמו טמבורין של שנות השישים,
כמו שומר הסף של גן עדן,
חלולים- כמו אהבתם של הוריי,
כמו בדאווי עם חשבון orange,
כמו משקפי שמש שאינם עובדים,
אולי רק נגד הירח.

הקיבוץ מתפורר,
החלב התקלקל,
אני מזדקן לאט למדי,
זרקתי את כל השעונים לפח
וכל המראות נתתי לשכנות,

רק רציתי להיות הבן שלך,
לא החבר שלך,
ציירתי מפה, דרך בית-רחם,
רק רציתי להיות הבן שלך,
תזכרי את זה שאתאבד,
וארצה להיוולד מחדש,
ולא תרשי לי לצאת ממך,
שוב לא תרשי לי להיות גוזל,
את תמיד חושבת עליי
כאילו אני ביצה,
ואני תמיד חושב על עצמי
גם בתור ביצה,
אך אחת שעתה נכנסה למחבת,
בדרך אל הפה,
אל הקיבה,
אל התחת,
אל הביוב,
אל הים,

חופשי.