אפשר לחשוב מה כבר שאלתי? "מה לדעתכם מצב הצבירה של אלוהים?"
אז אחרי שסיננתי את כל האיומים והקללות, הסתבר שקצת יותר
משישים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת חוזרים ונשבעים בהורים שלהם
שאלוהים לא יכול להיות שום דבר אחר מלבד מוצק. לעומת זאת, כמעט
ארבעים אחוז יודעים מעבר לכל ספק שהוא גז ושיש לצייר אותו
בקווים מקווקווים כפי שמציירים רוחות רפאים בקומיקס. האמת היא
שאלוהים הוא מין ג'לי רך וזהבהב.

כל הסיפור לא היה מתרחש אילו אלוהים היה מקשיב למה שאמרה לו
אמו כשהיה ילד ומיישם את ההוראות בשנים שלאחר מכן. אולם, באותו
יום שהיה חם מהרגיל ולמרות ההזהרות החוזרות ונשנות שלה בעבר,
בילה את שעות הבוקר במרפסת דירתו שטופת השמש כשהוא נשען על
המעקה ומסתכל למטה על העולם שקיבל לבר מצווה. בדרך כלל היה
האלוהים שלו מסתפק ומעניש אותו על עמידה ממושכת בשמש בשלפוחיות
בגב. אולם הפעם, לפתע ובלי הודעה מוקדמת, נמסה אחת האצבעות
שלו, נשמטה-טפטפה דרך החור שבאוזון  ונחתה באמצע אנטרקטיקה.
הסיכויים שמישהו יבחין בגוש קרח זהבהב בגודל אגרוף של תינוק
באמצע אנטרקטיקה הם אפסיים, אבל יוהנס דניאלסון היה בסביבה.
וכידוע, כשמחשבים סיכויים חייבים לקחת את זה בחשבון, שכן כל
חייו של יוהנס דנן היו מסכת אחת ארוכה של אירועים בלתי מתקבלים
על הדעת.
חוקר הקטבים הנורווגי קטן הקומה והקירח כבר שכח מזמן מה היה
נושא המחקר שבגינו הגיע ליבשת הדרומית, אולם עובדה זאת לא
החלישה את נחישותו. הוא עדיין היה מזנק בבקרים כנמר על מנת לא
לדעת איזה ניסוי הוא אמור לערוך באותו יום, בעוד שבלילות הוא
היה עובר בדקדקנות על ניירותיו, מתעמק ומחליט את איזה ניסוי
הוא ישכח למחרת.
בבוקר שבו שינה את פני העולם יצא החוקר הקטן והקשוח מהצריף
השבדי שלו שמוקם בצורה מתוחכמת באמצע היבשת על מנת להציב מכשיר
מדידת רוח מיותר נוסף. כשהתכופף להניח את המכשיר חסר התועלת,
לא היה יכול שלא להבחין בגוש הקרח הזהבהב שהיה מונח לפניו.
יוהנס החזיק מעצמו כאחד שמכיר את אלוהים, שהרי היה סמל מבצעים
שלו בצבא, לכן הבין מיד את ההשלכות החמורות שעלולות להיגרם מאי
טיפול נכון בממצא. ידע שיש צורך להביא את האצבע במהירות למקום
בטוח וקר. ומה מתאים יותר מהפריזר שבביתו שאוסלו. רתם את מזחלת
השלג לשנים עשר כלביו ויצא לדרכו ללא שהות.

האמת היא שרוב החוקרים-עמיתים של יוהנס מאוניברסיטת אוסלו לא
ידעו שהוא עדיין בחיים או אפילו שאי פעם היה קיים. בניגוד
לזמנים אחרים לא היה אז שום דבר מוזר בעובדה שאנשים עבדו עם
עמיתים שבכלל לא היו קיימים. כל העולם כולו היה שרוי בשלב
התפתחותי כה מביך, עד כי היסטוריונים עתידיים התכחשו לו
לחלוטין. מה שבכל זאת ידוע כיום הוא שהכדור היה עדיין די שטוח,
הדינוזאורים טרם נכחדו לחלוטין, אך כבר בויתו, הוכנסו לרפתות
קטנות ממידתם ושימשו בעיקר לחליבה ושהאנושות היה זקוקה לשדרוג:
רוב בני האדם במהדורה פרימיטיבית זו עבדו ככספרים בבנק,
לשמונים וששה אחוז מהם קראו אלפרד אונייל, השפה בה השתמשו חסרה
את האותיות בית, דלת, וריש ואת שעות אחרי העבודה בילו האנשים
במשחקי מחבואים ואצבע שחורה או בהליכת הלוך ושוב כשהם ממלמלים
"אכן חציר העם, אכן חציר העם" מבלי שאף אחד בעצם יודע מה זה.

כניסתם של מזחלות שלג בשערי ירושלים היה אירוע שלא עורר עניין
מיוחד אצל העוברים והשבים, לכן כשעצר יוהנס בכניסה לשוק שעל
מנת לחטוף משהו קל לפני שהוא ממשיך צפונה, זכה ללא יותר מאשר
"אכן חציר העם" רפוי שהיה ממולמל בלאו הכי. מספר דקות מאוחר
יותר כשהחוקר הארקטי היה רחוק כדי שני ביסים מסיום מנת הפלאפל
ומלהסתלק לנורווגיה הבחין בנוזל הצהוב הניגר מהמזחלת. " פאק,
אצבע האלוהים נוזלת שוב" לא יכל יוהנס להתאפק מלצעוק כשהוא לא
מודע לכך שבזה ברגע החל העולם בספירה לאחור:
עשר שניות חלפו עד שדבריו נחתו והתמקמו בנוחות בראשי ארבעה
עוברי אורח שההיסטוריה זימנה למקום.
חמש עשרה שניות נוספות לקח להם להניח שאם דברי הגמד נכונים
ואצבע אלוהים אכן נוזלת, הרי היא תכנס למחזור המים. אותו מחזור
מים עליו למדו בכיתה גימל.
ידע בסיסי ויכולת אנליטית ממוצעת הובילה אותם להסיק שאם האצבע
אכן תכנס למחזור המים, הרי היא תתאדה, תתעבה לעננים, תרד
כממטרים, תחלחל למי התהום, תישאב ותימכר כבקבוקי מי עדן.
חמש דקות לאחר תחילת הספירה כבר זינקה הרביעייה המופלאה אל
הקיוסק הסמוך שעל מנת לחסל את מלאי בקבוקי המים.
שלושים שניות נוספות חלפו וכבר הציבו לעצמם שרפרפים קטנים,
עליהם עלו והכריזו: "אני מרגיש את אלוהים בתוכי!", "אני רואה
את הדברים הרבה יותר ברור כעת!!" ו"אצבע אלוהים עלתה לי
לראש!!!".

יוהנס, לעומת זאת, שדגל בחסכון בדיכאונות, החליט לנצל את זה של
אובדן האצבע והצטרף לטיול מאורגן ביד ושם.

בנובמבר כבר יצאה הרביעייה עם קונספציות חדשות והצעות פרקטיות
לקהל שהצטופף סביבם:  "שנו את האלפרד אוניל למשהו מקורי
וצבעוני יותר. משהו כמו הנרי, אהוד השמן ואחמד", "סבנו את בתי
השחי", "הוסיפו בית, למד וריש לשפה, קשטו בלוגו אטרקטיבי יש
לכם  מותג בר שיווק". הא, כן, הוסיפו ואמרו: "המשיכו עם אכן
חציר העם".
ככל שהתעצם הקהל כך העמיקה מועקת הפראייריות. "מה כבר יוצא לנו
מזה, הרי בשביל אותו כסף אנחנו יכולים להישאר בבית ולצפות מבט
ספורט?" שאלו, אבל מיד התעשתו, החכימו והחלו להתנות את עזרתם
בטובות הנאה: "אתה תצטרך לרחוץ לי את האוטו אם אתה רוצה שאגיד
לך כמה זה שתים" או "גברת, אני לא נותן לך את המתכון לביצה קשה
עד שלא תעשי לי מסז' בגב". הציבור ענה בחום ובעצומות "אנשי רוח
תומכי ארבעה" שהופיעו במוספי סוף השבוע. אז ורק אז, וגם זה לא
בלב קל, עזבו המיוחסים את עבודתם בבנק והקדישו את כל עתותיהם
לשירות הציבור.
הזרם ההולך וגובר של מבקשי עצות יצר צורך לבחור בין אנרכיה
לבירוקרטיה כשאנרכיה לא באה בחשבון. תיקון המצנפות למשל, בא
למנוע מצב בו אחד מהארבעה יזוהה כסתם בן אדם או להפך. מה יותר
פשוט היה מלקבוע שהראשונים יחבשו מצנפות צבעוניות ומלאסור את
חבישתם על ידי היתר. רעיון הקבוצות לעומת זאת, נבע מהצורך
לשייך כל אדם לחובש מצנפת מסוים ומהצורך לפזר אותם בין אלו
בצורה שווה. נתנו גם שמות לקבוצות ו"בכוחות" שערכו, יצא שג'ון
ופול לדוגמא צורפו לקבוצת האבירים, מוחמד ואיברהים הפכו חלק
מהרמדאן בעוד שאברם ויצחק סופחו לקבוצת יהודה. שטחי השליטה של
הקבוצות סומנו בקווים ירוקים ונאסר על המשתתפים לחצות או אף
לדרוך עליהם.

לא חלפו ימים רבים ונשות הארבעה הרו וילדו ממשיכי דרך שצצו
לאוויר העולם כשהם חבושים במצנפות ואוחזים שרפרפים קטנים עליהם
מיהרו לעלות ולצווח "אצבע אלוהים עלתה לי לראש, אצבע אלוהים
עלתה לי לראש ". דור הלך ודור בא, המצנפות הפכו צבעוניות יותר,
הצווחות רמות יותר והדחיפות בין הקבוצות אלימות יותר. חריגים,
חסרי חוט שדרה וסתם אפסים שנפשם נקעה מהרעש והמכות ארזו את
מטלטליהם ויצאו לחופשות ארוכות בזלצבורג או הרחיקו עד כדי מעבר
למצפים בגליל.

חינכו לערכים בקבוצות. נושאים כמו אחדות, אמונה ונאמנות לחובשי
המצנפות הפכו לחם חוקם. כל סטיה נאסרה וטופלה ביד קשה. אם למשל
היה אחד המובחרים מבחין לפתע במישהו שעושה לו פרצוף, היה מיד
פונה לעוזר שעמד לצדו: "יצחק תגיד לי, אתה ישן, אתה לא רואה
שהוא עושה לי פרצוף? עזוב לרגע את הדומינו וחסל אותו".
בדרך כלל הדבר בוצע במהירות וביעילות. אך לעיתים היה היצחק
מהסוג המכביד והמתלבט. "אתה בטוח שזה פרצוף ושהוא לא רק
התעטש?" שאל, "אולי נסתפק באזהרה" המשיך והציע.
כמובן שלא היה מקום להסתייגויות שכאלו. ולמרות זאת היה חובש
המצנפת מתרצה ומסביר: "תאמין לי שזה היה פרצוף והרי כתוב
שפרצוף מחייב רצח". מה שהיה גורם לספקן לחייך במבוכה ולצאת
למשימתו כשהוא מחוזק יותר.
אבל אם היצחק הזה היה ממש נודניק, כזה שמתעקש גם לראות
אסמכתאות, הרי אז היה חובש המצנפת נאלץ לשלוף רשימת קניות ישנה
או כרטיס קולנוע משומש מכיסו ולתקוע אותם מול פני המהסס שברור
שלא ידע לקרוא.
אבל לפעמים זה הפתיע וחזר עם: "רגע, רגע, אבל בכלל כתוב כאן
דיזנגוף 2, שורה 9, כסא 15".
זה היה הרגע בו חובש המצנפת התמוגג מטיב החומר האנושי העומד
לפניו, חייך חיוך של אב אוהב והסביר: "יצחק, יצחק, עם כל
הכבוד, מה שאתה אומר זה פשוטו אבל בחייך, תקרא בין השורות" ואז
הרצין ואמר "כמו שאמרתי - בחייך".
היחס האישי וההגיון הצרוף הריץ את הרוצח אסיר התודה למשימתו
המנומקת טוב כל כך.
אולם ותמיד יהיה את האולם הארור הזה והיה ויצחק המשיך בסירובו,
מה כבר יכל חובש המצנפת לעשות לבד מלפנות אל אחד מעוזריו
האחרים עם "כריסטופר, תארגן שיסקלו את הבוגד באבנים" או "יגאל,
תירה ליצחק בגב".

כשירד יוהנס מהאוטובוס שהחזיר אותו מיד ושם לא יכל שלא לשפשף
את עיניו בתדהמה: עשרות חובשי מצנפות עמדו על שרפרפים קטנים
צווחים בכל גרונם. ההמון מסביב היה עסוק בהתכתשות, יריקות
וקללות שכוונו להורי אחרים. מאות גופות של עושי פרצופים לשעבר
או כאלו שלא ידעו לקרוא בין השורות היו מוטלות ברחובות, פניהם
מכוסים בעפר כדי שלא יוכלו להמשיך לעשות פרצופים. לא היה לו
ספק שהמעבר ממשחקי אצבע שחורה לאצבע אלוהים היה חד מדי.
"רק שניה... אצבע אלוהים... תנו לי לחשוב לרגע..." הסס יוהנס,
התעמק לדקה, זינק על מזחלתו וחש-חזר בבהלה לאנטרקטיקה. כפי
שחשש כך היה: אצבע האלוהים אכן נשמטה ונחתה באנטרקטיקה אך מקום
נחיתתה היה מרוחק כדי מאות קילומטר מביתו.

"והגוש הצהוב?" אתם שואלים. כנראה שמדובר בשתן הקפוא של יוהנס.