דברים שלא ציפיתי להם יכולים להתרחש. בוודאות. פנטזיות
יכולות להתגשם. דמיון הוא מציאות. אבל רק ברגעים מסוימים.
מקרה יכול להתרחש אבל לא להסתיים או לפחות לא להסתיים כמו
שתכננתי. אני לא מבינה למה. למה זה היה צריך לקרות ואם זה כבר
קרה אז למה? למה זה קרה ככה ולא אחרת? הרגשה של יד שרציתי כבר
מזמן חולפת רק על פיסה קטנה מעורי המלוכלך במקצת. רק פיסה קטנה
שהוא יכול היה להרשות לעצמו ולא אחת יותר. לא למטה. לא למעלה.
והרעידות שהוא רעד היו ספק מקור וספק מפחד. אני יודעת שרעדתי
מהקור תחילה אך הרעד שהתשוקה והפחד ממנה השליטו עלי היה גדול
הרבה יותר. חשבתי שכבר שכחתי אותך מזמן והמוזה העשירית תשרור
לעד. קיוויתי שאולי נוכל להמשיך בשקט לעד ויכולתי להאמין בכך
כל עוד אתה היית אתה ולא השתנית להיות מישהו אחר שלא הייתי
בטוחה שרציתי שתהיה.
הכרזות אהבה כוזבות הן חסרות טעם אבל גם הגישה הרגילה לא תעבוד
פה. אני לא יכולה לשתוק כמו שאני שותקת על שלושת האחרים. אני
לא יכולה לעשות ואז לשכוח, כלומר אני יכולה אבל רק כשלא אכפת
לי. בעצם אם הייתי יודעת שזה באמת היה כלום, רק כלום ולא דבר
מלבד כלום, הייתי נרגעת, אבל אם זה היה חד פעמי, למה לא נישקת
אותי? הא? ואם העקרונות שלך הם החשובים, מדוע עשית זאת
מלכתחילה? אם כבר נסחפת, למה הפסקת ברגע שהכריע את הכף? זה כמו
להיות ולא להיות בו זמנית. זה אמנם אתה, השונה, ואני יודעת
שאני לא הייתי מסוגלת לעצור שם כשכבר הצלחתי להתגבר על הרעד
שהשתלט עליי. אני חושבת שגם אתה לא היית בטוח שתצליח להפסיק כי
כשהנחתי את היד שלי על החזה שלך, צחקתי. אתה יודע למה צחקתי?
צחקתי כי הלב שלך פעם כל כך מהר. אולי יותר מהר משלי. ואז
ידעתי שזה מפחיד אותך כמו שזה מפחיד אותי. ושזה מוזר לך כמו
שזה מוזר לי. בדיוק.
היה לי מוזר כשביקשת להניח את היד שלך עלי, על הבטן. זו הייתה
בקשה תמימה, אני יודעת. היה לי קצת קשה לנשום ורציתי שהנשימה
תהיה אחידה ויפה, סתם כדי שתוכל לישון בשקט. כשהיה לי קר,
כששפשפת לי קצת את הבטן, זה היה כל כך תמים אבל בו זמנית היה
בזה מן החושניות הזאת, הילדותית, שלי. אני לא יודעת אם ידעת את
ההשפעה של זה עלי, המשכרת, אבל זו הייתה השפעת קסם. לא שעשיתי
משהו כל כך רציני בנידון רק הנחתי את היד שלי על שלך, לכל
האורך. ועצמתי עיניים. ידעתי שמפה זה לא יגיע לשום מקום, כי זה
אתה. אבל המשכת, אפילו כשהתכסיתי, על הבטן על הגופייה השחורה
שלי על החולצה הלבנה שלך שמעליה. היד שלך, שרציתי כבר מזמן
חלפה לאט, הלוך ושוב, מהססת לפעמים. אני לא מאמינה ועושה צעד
אחד. רק עוד אחד. לאט לאט נוגעת ביד שלך, מושכת אותה קצת
למעלה. אליי. אתה לא בורח ממני. היד נשארת איפה שהיא, מהססת
מעט. אני לא יודעת מה עבר לך בראש ולמה נתת לי להיסחף, אבל אני
מניחה שנסחפת גם אתה, כי כל פעם שזזתי רק אחזת בי חזק יותר.
מקרב אותי אליך.
פעם אחת הגב שלי אפילו התקמר. ככה זה כשיש לי את הזרמים האלה,
הקרים בגב. רק שתדע שהפעם הזרמים היו ממך ואפילו לא שמת לב
לבטן שלי שעלתה קצת למעלה כדי לפנות מקום לחשמל הקר הזה.
קמנו, וכשחזרנו את היד שלי השארתי מאחורי העורף שלך. דרך
החולצה יכולתי להרגיש את העור שלך. אצבע, ציפורן ורציתי לגעת
בך בלי מחיצות. אני לא זוכרת מתי, אבל קצת גלשתי מתחת לחולצה
שלך, שם הבטן הייתה חמה, וזזה עם כל נשיפה ושאיפה. הנשימה רעדה
קצת, לא עומדת במתח. והיד שלי עברה עליך, שרציתי כבר מזמן ולא
האמנתי שזה בעצם אתה. פעם, בחיים לא היית מאפשר דבר כזה,
ותהיתי האם השתנת כל כך ואפילו לא שמתי לב. כשהיד שלך החליקה
מתחת לקצה החולצה שלי, באמת התחלתי לרעוד. מפה ידעתי לאן זה
אמור להוביל, אבל לא ידעתי למה דווקא אתה.
הרעיון ללכת לטיול היה ברור. זה היה ברור איזה מן טיול זה
יהיה, לא? בלי שאמרתי, ואפילו שהלכתי שני מטרים מאחוריך, הלכת
לסוכת המציל. כשעלית, כשהשמש רק התחילה לעלות, כשכולם ישבו ליד
המדורה וטיגנו כנפי עוף שכבר לא יכלו לעוף ולברוח, נשכבת על
הגב ואמרת שקר לך. קר לך? ולי חם. הוא עצם עיניים. אני ישבתי
מפחדת לחשוב על מה שאני עושה. חיים רק פעם אחת. נשכבתי
והסתכלתי. דגדגתי אותך בבטן ואחרי הצחוק הקצר שלך השארתי את
היד שם. ליטפתי את הבטן שלך. הצוואר שלך, הלחיים, העיניים,
נשיקה אחת מרפרפת על הלחי, האצבעות שלי חלפו על פניך. שפתיך.
ורודות וישרות כמוך. הייתי חייבת לגעת בהן, העברתי עליהן את
האצבעות שלי וידעתי שזה, זה הרגע שיריע את הכף. לא. לא פתחת את
שפתיך. רק כשהורדתי את האצבעות אמרת ששום דבר לא יצא מזה.
כאילו שלא ידעתי. העברתי אותן עוד פעם על שפתיך. הנחתי את ידי
על החזה שלך וצחקתי. הוא התיישב. זה ברור שאף פעם לא תנשק
אותי. ברור.
איזו מן סיטואציה זו. האם מותר לפנטזיות קטנות ששכבו בבוידם
להתגשם ולהפוך את עולמי? האם זה בסדר שככה זה נגמר בלי שידענו
איך הצלחנו לפתות אחד את השני? עכשיו אין לי מושג למה. למה
אתה, למה אני ולמה ככה? אולי זה באמת קשור לעובדה שאני הראשונה
שרקדת אתה, הראשונה שישנת אתה ועכשיו גם הראשונה בזה, אבל את
זה היא אומרת. אבל נשיקה? נשיקה הייתה חותמת את הכיוון, אבל לא
הטנו את הכף. היא נשארה מאוזנת באיזונה העדין. האיזון שלנו
נשאר, אבל שלי הופר ואני תוהה האם גם שלך, האם גם לך יהיה קשה
לישון הלילה. אני מניחה שלא אבל מקווה קצת שכן. ולמען האמת אני
באמת לא יודעת מה אני רוצה. היא אומרת שאני צריכה להחליט
ולעשות, והיא שהגורל יחליט ויעשה בשבילי. אבל השאלה היא האם
כדאי לי לעשות משהו בעצמי והאם הגורל יעשה את מה שאני רוצה
ועוד לא יודעת. אני מקווה שאני אהיה מרוצה מהבחירות במחזה הזה.
מה שאני יודעת בינתיים הוא שההרגשה של היד שלך, שכנראה שרציתי
מזמן, על הגוף שלי הייתה נעימה. יותר נעימה.