ואם היו נותנים לי לחזור לבית הספר התיכון אל הגינס התכול
המיתרחב מלמטה ,השיער האדמוני,התיק השחור בודאי הייתי הולכת
ומעיפה בעייני הספקניות לכול עבר מבטי אימה לכול הצוציקיות
שפתאום גדלו לי ומתרגשות כול כך מאיזה בחור אחד נמוך ממדי
לטעמי,רזה מדי לדעתי ואיזו מכונה עתיקה שעושה יותר רעש מרוח
ויותר רוח מדרך. בטח היה לי קשה להבין את האיסור הזה של "לא
לעשן" שקבעה איזו אישה ממורמת שגומרת שתי קופסאות טיים ומוציאה
את כול העשן על המורה השנון והמיזדקן משהו בחדר המורים.
סביר להניח שהייתי מיזדהה עם
השישיסטית שמאוהבת בחולמנות לא מעשית בשבעיסט שיכלה בשקט להפיל
מהרגליים אבל הייתי נושפת לעברה בטון של בזבוז וקוצר רוח שאין
זמן בחיים לשבת וחלום שאם לא תמהרי להשיג אהבה שיש בה עננים
ושוקו חם לא יהיה מי עם מי ללכת למסיבה ביום שישי ואז מה??????
אולי יש זמן
בחיים,אולי שם בגיל שש עשרה המתוק והמסורבל אין זמן מוגדר ושם
הוא יודע להיעצר ולתרגם את עצמו לאלפי חלומות ורודים שתשאי
עימך לבחינות הבגרות,למסיבת הסיום,לטיול של לפני הצבא, לבקו"ם
וכל הלילות שבתמורה לחינוך שקיבלת תדרשי על מיטת שדה מחורבנת
שעות שינה קצובות ולטעון מנגד שגם זו חויה.
ואולי זה יהיה כול ההבדל בנינו,ביני ילדה תמימה עד כאב בת 19
ובינך ילדונת תמימה עד דממעות בת 16,כול ההבדל שבגילי התמימות
נדושה בגילך היא מתת של חסד בעולם של חצאיות קצרות ורעננות
שעתידה להיגמר.
כמה פעמים כול כך רצינו לחזור
לשם? אל האהבה הראשונה שאצל כולם היא בטעם שוקולד ואלכוהול
אסור,אל הלמעלה שהיה הכי גבוה שניתן להרגיש ולגעת,ולמטה-לגרד
את הרצפה ומתחתיה בדיכאון ובכי אמיתי קורע לב. אל התיכון כולנו
השארנו שם משהו מי חוזר לחפש מי לא. ואם היינו חוזרים לשם?
מגלים כבר את כול מה שידענו שהספפסלים האילו שייכים כעת לנערות
עם רגליים יפות משלנו ונערים עם קסדות אאחרות,אל המורים שכבר
שכחו את מרבית שמותינו ואם לא אז נותרנו זיכרון של דורות
אחרים. הייתי אולי חוזרת לעשות החשבון בהלתי נמנע עם הקירות
האילו,הקירות שמולם גדלתי באתי אל מולם קטנטונת וחזרתי כמנצחת
או מפסידה,הקירות שמולם היבטחתי,כאבתי כול כך כמו שרק אז אפשר
לכאוב כאב ראשוני ובתול כמו סכין חדה בחלום,הקירות שאליהם אני
חוזרת נימדדת כמבוגר, הישגים,ציונים,דרגות. אחריות כמו שלימדו
אותי. לעמוד מולם לפרוץ בבכי של
געגועים אל עולם שכמו כולם לא הערכתי מה הערכתי,לפרט בפניו את
כול הישגי בין כותליו ומחוצה לו, מקווה בכך להסגיר את כול
רצוני לשוב ולהיות הילדה ההיא, השישסטית הרזה מדי. אני יכולה
לשער שהקיר לא יתרגש ממני לא על בכיי ולא על הישגי עמדו מולו
אלפי מחזורים של נערות בשמלות ערב שחורות ונערים בחליפות בר
מיצווה שגדלו לפתע וחזרו כמוני להיצטדק וקבל תשובות. אם הייתי
באמת חוזרת לבית הספר התיכון כבר לא היה בי את המבט החולמני
וניצוץ השובבות,בייתי לבטח מעקמת פרצוף נוכח חברה שהצליחו
להבריז משיעור כימיה חושבים שהם ייחודים,שכבשו את העולם,לא
יודעם כמה פעמים הישתמשתי בתירוץ של ללכת לעזור לשרת לפניהם.
ואולי בביקור הזה בחזרה אל החלום הרחוק הייתי מבינה שכול העבר
שאני צובעת עכשיו בצבעי כתום וצהוב,כול הגעגועים לרגעי החסד
קיימים רק במבט לאחור,הם פגו ביום שסיימתי את לימודי,הם נשארו
לדורות אחרים לאהבות ראשונות חדשות, והקירות
האלה,קירות הנצח האלו שנראות כבנין אפור מט ליפול גם מהן לא
יתרגשו אלפי מחזורים כבר ראו אלפי מחזורים כבר עוד ייראו. וכול
ההבדל הוא, כול ההבדל שבגילי בתמימות נדושה בגילם היא מתת של
חסד בין זיכרונות קסומים לקירות אפורים. |
