השעה הייתה כבר כמעט חצות, אך הוא לא הצליח לעצום עין.
אוליבר ג'ונס התבונן בשקע שבקיר בו עמד עד אתמול האורלוגין
הגדול שעבר במשפחתו מזה דורות רבים. השעון היה הדבר האחרון
שהוא השאיר בדירתו המתפוררת, לאחר שנאלץ למכור כל רכוש שהיה
ברשותו על מנת לשלם את חובות משפחתו. ביום האתמול, מכר גם את
השעון, והמזכרת היחידה ממנו הייתה פתק קטן ועליו שמו וכתובתו
של הקונה. את הדירה העלובה שגר בה היה עליו לפנות בעוד שבוע
לכל היותר. לא הייתה לו כל סיבה להשאר- אך גם לא לאן ללכת.
הוריו נהרגו בתאונה מסתורית עוד בילדותו, אחיו גויס לצבא בעת
המלחמה ולא שב. אך האסון הכבד ביותר שחווה היה מות אחותו
התאומה שנרצחה בנסיבות לא ידועות. שני האחים גידלו אחד את
השני, שאבו כוחותיהם אחד מן השני ומאז שהיא איננה- חלק ממנו
חסר. אוליבר לא ידע במי או במה, אך הוא ידע שעליו לנקום את
נקמתו! בחצות הלילה, בעוד שהוא מחכה לשווא לשניים-עשר צלצולי
השעון ומתגעגע לתקתוק המוכר, פילח ברק את השמים ובעקבותיו נשמע
רעם אשר לווה בשלוש נקישות על דלת הדירה.

   האדם ספוג המים שעמד בפתח הדירה אפילו לא הציג את עצמו.
הוא רק התנצל על הגעתו בשעת הלילה המאוחרת והגיש לאוליבר מכתב
חתום בחותמת משונה. הצעיר עמד להתנצל בפני השליח על כך שאין לו
כסף לתשר, אך הלה רק הסתובב על עקביו ויצא את פתח הדירה. כפי
שהופיע משום מקום, כך גם נעלם. אוליבר ציפה למכתב המודיע על
עוד חוב או על עוד אסון והוא לקח עמו את המכתב המשונה והתיישב
על אדן החלון, מוכן לקפוץ. הוא ידע שנפילה מהקומה החמישית תשים
קץ לכל ייסוריו, אך משהו עצר אותו. המכתב סיקרן אותו, משך
אותו; הוא לא יכול היה להתעלם ממנו. הוא פתח את המכתב בזהירות
והחל לקרוא. הוא לא ידע שיש לו קרוב משפחה אמיד, או בעצם היה
לו. הוא לא ידע שהיה לו קרוב משפחה כלל... אבל באותה השניה זה
לא שינה לו הרבה. הוא קיפל את המכתב ואימץ אותו אל ליבו. דמעה
בודדה של אושר וכאב זלגה מעינו עד לפיו, וטעמה המלוח ערב לחיכו
כפי שלא ערב לה כל מאכל שטעם בחייו. מרוב התרגשות כמעט ונפל
מהחלון, אך הרצון העז לחיים אפשר לו להתייצב ולשוב לקרקע
הבטוחה של הדירה. אם ברצונו לקבל את הירושה הצנועה, היה עליו
להגיע לעיירה בשם אנקטון לא יאוחר משלושה ימים לאחר יום קבלת
המכתב.

   ג'ונס הגיע לאנקטון ביום המיועד, לאחר שטיפל בכל הסידורים
הרשמיים, וכפי שנתבקש הגיע לרחוב אוקספורד מספר 113. היה זה
הבית האחרון בעיירה, אשר גבל ביער עבות. בית עתיק אשר נבנה
כנראה בשלהי המאה ה-19. הבית היה מוזנח ומלוכלך והצבע התקלף מן
הקירות וחשף את לוחות העץ המרקיבים. אוליבר הקיש על הדלת, אך
לא נענה. הוא חיכה במשך מספר דקות ולאחריהן החליט להכנס. צירי
הדלת חרקו בהיכנסו ונשימתו נעתקה ברגע שראה את פנים הבית. את
העושר וההדר שהיו לפניו ראה בעבר רק בעיני רוחו, כאשר חלם
בהקיץ על ארמונותיהם של מלכים וקוסמים עליהם קרא בילדותו. החדר
הראשון שאליו נכנס היה טרקלין רחב ידיים, הרצפה הייתה מכוסה
בשטיח פרוותי ורך למגע שצבעו ארגמן, ספותיו מרופדות בקטיפה רכה
עליה נחו כריות סאטן רקומות בחוטי זהב ונברשת קריסטל השתלשלה
מן התקרה. שני קירות של החדר היו מוסתרים על ידי מדפים רבים
שעליהם ספרים אין ספור וחפצי אמנות יקרים, בעוד שעל שני הקירות
הנותרים של הטרקלין תלויים היו ציורים מרהיבים מעשה ידיהם של
אמנים מפורסמים מתקופות שונות. אוליבר, שאמנם הגיע רק עד לבית
הספר התיכון, ידע אנגלית ולטינית ואהבתו הגדולה הייתה ספרים.
בשל כך נמשך מיד לספרייה העשירה, התבונן בספרים העתיקים ושלף
ספר הכרוך בכריכת עור שחורה ומעוטר באותיות לטיניות מוזהבות
ובסמלים שלא הכיר. הוא פתח את הספר בעמוד רנדומלי וניסה למצוא
משמעות במילים, שלמרות שהבין אותן, לא היה בהן שום הגיון, כמו
בספר תפילה או כשפים. אוליבר החזיר את הספר למקומו שעל המדף
והמשיך לסייר בין חדרי הבית האחרים, שהיו מפוארים לא פחות מחדר
המבוא. בחדר השינה הוא מצא תיבת עץ נעולה במנעול ברזל ישן.
אוליבר שבר את המנעול ולאחר שפתח את התיבה נדהם למצוא בתוכה
מאות מטבעות זהב ושטרות כסף שיכלו בקלות להספיק לו לחיים
שלמים. אוליבר היה כל כך מוקסם עד שלא עלה בדעתו צל של מחשבה
על ההבדל העצום בין הקנקן לבין מה שיש בו...

   לקראת ערב יצא אוליבר לטיול קצר בעיירה, על מנת להשביע את
קיבתו אשר שבה לפתע להרגיש רעב. בדרכו חזרה נתקל בטעות בצעירה
יפהפייה, שערה האדמוני גולש על כתפיה, עינייה כחולות כמו הים
ושפתיה כדובדבן בשל. אוליבר יכל להישבע שהייתה סביבה הילת אור
כהילתו של מלאך. אוליבר התנצל והציג את עצמו, אך העלמה רק טענה
שהיא ממהרת והמשיכה בדרכה. "עצרי לרגע!" קרא אליה הצעיר הנלהב
"עדיין לא אמרת לי את שמך..." הצעירה המסתורית הסתובבה אליו
וחייכה חיוך ממיס. לאחר מכן, פנתה על עקביה והמשיכה הלאה.
אוליבר, שהיה כבר שבוי באהבה ממבט ראשון, שב לביתו החדש במעיין
ריחוף קל. באותו הזמן שבו עבר אוליבר בפתח הדלת, כיסו עננים את
השמים וגשם אימתני החל לרדת. אוליבר הדליק את האור בטרקלין
ובאותה שניה ברק חצה את השמיים והחדר החשיך לגמרי. הוא הצית נר
וגילה כי הספר שהתבונן בו קודם לכן היה עתה מונח פתוח על
הריצפה. אוליבר הרים את הספר והחל לקרוא בעמוד הפתוח שלפניו.
אותן מילים שלא הבין את תחבירן באותו הבוקר, התחילו להתגבש
לאור הלהבה המרצדת ואוליבר, שלא היה דתי כלל, הוקסם ממילותיו
של התנ"ך הקדוש. לאחר קריאה קצרה הצעיר שהיה מותש ממסעו הארוך
ומיום מלא הפתעות, פרש לחדר השינה בו כיבה את הנר וצלל למעטפת
חלומות על אותה צעירה בעלת השיער האדמוני.

   במשך שבוע ימים בילה אוליבר את מרבית זמנו בטיולים ברחבי
העיירה, וכל זאת בחיפושים אחר אותה צעירה ששבתה את ליבו. רק
ביום השביעי לשהותו בעיירה, פגש בצעירה בשנית. בעצם, זו הייתה
היא שפגשה בו. היה זה יום בהיר ושטוף שמש והוא ישב על ספסל
בצלו של עץ. היא, שראתה אותו מאחור, ניגשה אליו ופתחה בשיחה.
את פרטי השיחה הוא לא זכר, אפילו לא שם לב אליהם. הוא רק זכר
עד כמה הייתה גם חכמה, לא רק יפה. הם קבעו לצאת לארוחת ערב,
ותאמו שעה ומקום. רק לאחר שנכנס לביתו, נזכר שעדיין אין יודע
הוא את שמה. מאוחר יותר באותו היום, כאשר הירח זרח וכוכבים
נצצו במרום, ליווה אוליבר את העלמה לביתה. הוא נפרד ממנה
בנשיקה, המתוקה ביותר שחווה. נשיקה זו השאירה את ראשו סחרחר.
העלמה נכנסה לביתה והציצה לאחור. "מריאן סקוט, במקרה שתהית"
היא קראה אליו, וסגרה את הדלת אחריה. כשחזר אוליבר לביתו, החלו
שוב הגשמים. הוא נכנס לחדר השינה ולפתע נבהל מצל ששייט על קיר
הפרוזדור. בתחילה שחשב שזהו צלו של אדם אחר, אך לבסוף הבין
שזהו צלו שלו. הוא נרדם, ושוב שקע בחלומות מופלאים.  
הכל קרה כל כך מהר. מארוחה לארוחה, מבילוי ולבילוי, מדקה לדקה
אהב אותה יותר, והיא אותו. הוא נמשך אליה בשל יופייה וקסמיה,
אך אהב אותה בשל נפשה הטהורה והצחה. היא הייתה צעירה טובת לב,
חביבה אל כולם ובעלת רוח אצילית. הימים חלפו במהירות כאשר בילו
יחד צמד האוהבים, ורק הלילות היו רצופי חלומות מתוקים או
לחילופין, נדודי שינה בהם עלו בראשו זכרונות כואבים על משפחתו
ועל חיי העוני שנראו עתה רחוקים, אך עדיין צרבו את נפשו. אמנם
היה עכשיו אוליבר מבין העשירים בעיירה, אך ידע להעריך את כספו
ואת מזלו ששפר עליו ונשאר צנוע ועניו. עם כל זאת, בפעם הראשונה
מזה זמן רב, היה אוליבר מאושר.

   בלילה קר וגשום אחד, הבחין שוב אוליבר בצלו. לרגע חשב שהצל
שלו מחכה תנועות שהוא כלל לא עשה, אך הבין שזוהי רק אשליה
הנובעת מריצוד להבותיהם של הנרות שעל שידתו. כאשר שכב במיטתו
וכיבה כליל את האורות, חש במשב רוח קל. הוא קם בכדי לבדוק איזה
חלון פתוח ושמע צעדים מעל ראשו וחריקות עץ. לפתע נבהל, אך נרגע
מכך ששכנע את עצמו שזהו רק מכרסם קטן שנקלע בעליית הגג. הוא
ניסה לחזור לישון, אך לא הצליח לעצום עין. הוא פחד שאם לא
יבדוק את מקור הרעש, תיטרף עליו דעתו. אוליבר עלה בגרם המדרגות
הלולייניות המובילות לעליית הגג, המדרגות חרקו תחת משקלו, אך
הוא המשיך לעלות. כפי שזכר, היה זה רק מחסן ובו כמה ארגזים
ישנים. בתחילה חשב שעיניו מטעות אותו, אך לאחר שהתרגלו עיניו
לחשיכה, ראה מולו דלת צרה שלא הבחין בה כאשר סייר בבית ביומו
הראשון במקום. אוליבר היסס, אך המשיך להתקדם לעבר הדלת. הוא
הושיט ידו אל הידית אך משך אותי במהירות לפני שנגעה בידית
הנחושת. הוא לקח נשימה עמוקה ונחנק מהאוויר העבש. בתנועה
מהירה, כדי לא לעצור שוב, פתח את הדלת.

   אוליבר נדהם לראות מולו את הצל שלו, בכבודו ובעצמו. ליבו
החסיר פעימה, ולאחר מכן שב לפעום בקצב מטורף, שהיה מהיר יותר
ממקצבן של טיפות הגשם הניתכות על חלונות הזכוכית. "מי...
כלומר; מה אתה?" שאל אוליבר בקול שברירי. "אני הצל שלך. זה לא
ברור?" השיב הצל בנימה צינית. "אבל איך...?" מלמל אוליבר בעוד
שהצבע ניגר מפניו, טיפה אחר טיפה. "אתה יכול לקרוא לי
לוציפר!" אמר הצל ופלט צחוק מרושע. "לוציפר?!? אתה בוודאי
צוחק..." אמר אוליבר בעוד שהוא מנסה לייצב את קולו. "לא לא,
אני רציני במאת האחוזים". "אז מה בעצם אתה עושה?" שאל אוליבר
מתוך נימוס בלבד. "את זה לא תאהב לשמוע..." השיב לו הצל והמשיך
מיד; "אני בעצם אחראי לסבל בחייך. לכל אותם זכרונות כואבים
שהותירו צלקות על נשמתך. הוריך למשל, זה הייתי אני. גם מות אח
שלך- מעשה ידי..." סיפר הצל בחופשיות. "ואחותי? מה איתה?" שאל
אוליבר וסומק עלה על לחייו. "העבודה הכי טובה שאי פעם ביצעתי."
בחיים שלי... כלומר בחיים שלך לא נהנתי כך." השיב הצל וחייך
חיוך זדוני. הסומק על פניו של אוליבר קיבל צבע שני עז, ותחושת
הפחד שאחזה בו קודם לכן, הפכה לזעם אימים. שהעלה בו יצרים שלא
חווה מעולם. האמת היחידה שאוליבר ידע עכשיו, הייתה שהגיעה שעתו
לנקום את נקמתו. הוא לא ידע איך, אך היה רק דבר אחד שהיה עליו
לעשות. מה שכן ידע הוא שכפי שהאור יוצר צל, יותר מדי אור יכול
להעלים אותו! הוא התקרב אל הצל באיטיות, והצמיד אליו את הנר
הבוער. הצל פתח פיו וזעקה חרישית נשמעה ממנו. ענן עשן הופיע,
וכשהתפזר, הבחין אוליבר כי הצל אינו שם. החלון שמולו נפתח
לפתע, ומשב רוח קפוא נישב בפניו. אוליבר הרגיש כאילו אבן כבדה
הוסרה מליבו. כל אותם הזכרונות הקשים והכואבים שטו עם הרוח,
והוא התענג על טעמה המתוק של הנקמה שייחל לה זמן כה רב. ברק
האיר את השמים ואת פניו של אוליבר שפיו יצר חיוך מוכר...

   אוליבר חזר למיטתו וישן שינה עמוקה ונטולת חלומות כלשהם.
בבוקר הוא הרגיש כמו אדם חדש. החל מהשחר שהפציע על אותו לילה
רחוק, היה אוליבר אדם חופשי. הוא כבר לא היה כבול לאותן
שלשלאות ברזל שחיברו אותו לעברו הקשה. הוא כבר לא הרגיש כאב
וצער. בתחילה, כל מה שחש היה אושר ושמחה עילאית. הוא התענג על
כל רגע קט, נהנה מכל שניה. אך לאט לאט, בשל העדר כל אותם
זכרונות כואבים ועצובים, הפסיק אוליבר להעריך את הדברים הטובים
והחשובים בחייו. גם הלילות הבאים עברו עליו בשינה עמוקה נטולת
חלומות, רעים או טובים. אט אט נהיה אוליבר אדיש כלפי החברה
וכלפי עצמו. הדברים לא גרמו לו סבל, כאב או צער. הם לא גרמו לו
כלום.כבר לא היה לו אכפת. לבסוף, הפסיק להרגיש כליל. שלהבת
האהבה שבלבו כבתה והלב הפועם נתכסה במעטה עבה של קרח. אפילו
מריאן, שאהב כל כך עד לאותו לילה ושאהבה אותו כפי שלא אהבה
מולם, לא עוררה בשנית את תחושותיו ואת תשוקתו. חייו נהיו ריקים
וחסרי כל משמעות ותכלית.
רק מריאן, שהאהבה עיוורה את עיניה התכולות, נשארה בשלה והמשיכה
לאהבו.

   הדימום החודשי של מריאן לא הגיע, ובליל חורף גשום וקודר,
היא הגיעה לביתו של אהובה בכדי לספר לו על החדשות המשמחות.
מריאן הקישה על הדלת מספר פעמים, אך לא נשמע קול מענה מן הבית.
היא התחילה ללכת לכיוון הדלת האחורית, אך בדרכה קפאה במקומה.
פניה החווירו ורגליה כשלו תחתיה. היא נפלה על ברכיה ומבין
שפתיה הרועדות נשמעו יבבות חרישיות. מריאן מצאה את אהובה בוסס
בשלולית מדמו. החלון מעליו היה פתוח, אך היא לא שמה לב לכך.
בפעם השניה שנשמטה אחיזתו של אוליבר באדן החלון שעליו ישב,
נשמטה גם אחיזתו בחיים.
ברק הבריק בשמי האינסוף השחורים ומשב רוח הביא פיסת נייר אל
מריאן, עליה רשומים בדיו שחור שני משפטים;

לוציפר. תפלים הם החיים בלעדיך.