כל כך הרבה זמן אני מחזיקה אותו בפנים,
כל כך הרבה זמן הוא רוצה לצאת,
אני מרגישה אותו פורץ החוצה,
שובר את החומות שלי.
השפתיים שלי רועדות,
הגרון שלי יבש,
הרטיבות עולה לעיניים.
הוא כמעט יוצא,
קודם כל הוא שולח אותה, שתבדוק בשבילו את השטח,
דמעה קטנה, מבצבצת לה בין הריסים,
ובין יבבה חנוקה אחת לאחרת, היא מתחילה לזלוג במורד פניי.
אבל הוא עדיין לא יוצא,
הגדרות שבניתי מסביבו עוד מחזיקות אותו, חונקות אותו,
אני זוחלת למיטה של אמא ואבא,
מתכרבלת בזרועות החמות שלה,
רק כאן אני יכולה להרגיש את הפיצוץ הזה בפנים,
הנה הוא, כאן בחוץ, כשכולם יכולים לראות ולשמוע,
הבכי שלי.
כמו ילדה קטנה שאמרו לה לא,
אני בוכה ובוכה, בקול רם ובפנים רטובות.
ולא עוזר שאני עוצמת את העיניים,
אני עדיין רואה אותה, בראש שלי,
את המלאך שלי, מקור האור והחיוך שלי,
אני רואה אותה מתנשקת איתו, צוחקת איתו, מתעטפת בזרועותיו,
אולי אפילו מתאהבת בו.
משיגה את החיים הנורמאליים שהיא כל כך רוצה.
ועכשיו אני כבר לא בוכה,
אני יושבת וצוחקת על הפתטיות שלי.
תראו אותי כאן, מיללת על משהו שאף פעם לא היה לי ואף פעם לא
יהיה,
ממשיכה להגיד לעצמי שאני לא מקנאת ולא אכפת לי אפילו טיפה,
אני התגברתי על זה, המשכתי הלאה.
עכשיו אני רק צריכה למצוא מישהו שיסביר לי למה לעזאזל אני פה,
מבזבזת את הדמעות שלי? |