אני זוכר את הצביטה שהרגשתי בלב, כשראיתי אותה יושבת ככה,
מכונסת בעצמה, מכווצת, מחבקת חזק את בירכיה אל חזה.
היא נראתה כל כך קטנה באותו רגע.
אני זוכר בדיוק איך נפל אור הירח על כפות ידיה הרכות, איך נפל
הצל הכחלחל העמום על החול.
ראשה היה רכון על בירכיה והיא רעדה קלות.
למרות רעש הגלים החזק יכולתי לשמוע את הטיפות המלוחות שלה
נופלות על החול הלח.
אני זוכר איך כשגל המים הגיע אל רגליה היחפות היא בתנועה עדינה
הרימה את ראשה והסתכלה על הירח.
והוא הסתכל עליה בחזרה, מטיל אור על עור פניה הבהיר, על עיניה
העמוקות והכחולות ועל שיערה השחור מתמיד שהגיע בקושי עד
כתפיה.
אני זוכר איך היא השפילה את מבטה והחלה מעסה את אצבעות רגליה.
הדמעות המשיכו לרדת על פניה היפות.
רציתי לרוץ לחבק אותה, לחבק חזק ולא לעזוב, אך רגליי לא יכלו
לזוז ממקומם. הייתי קפוא. שבוי בקסמה אשר קרע אותי לכל
הכיוונים.
אבל אני הייתי בצלם של הסלעים הגדולים והיא לא ראתה אותי.
אני זוכר איך למרות הריח המלוח החזק יכולתי להריח את ריחה
המתוק מסביבי, מלטף אותי.
אני זוכר איך היא התרוממה בשקט, בקלות מהחול. איך הסיטה את
שיערה מעיניה והלכה לכיוון המים.
אני זוכר איך היא נעצרה כשכפות רגליה הגיעו לקו המים.
אני זוכר איך סובבה את ראשה והביטה אחורה בעיניה הגדולות.
לרגע יכולתי להישבע שהיא הסתכלה עלי, הסתכלה לי בעיניים.
אני זוכר איך לא ראיתי אותה יותר.














מוקדש לגשם- שנשאר איתי אפילו עד 5 בבוקר
ולנועה- על הבננה הבוערת  ;-) וכי את שם לקרוא לי פרה