וואלה? -לא.
המשפט הכי אהוב עלי כדי לייבש אנשים ,איזה כיף זה להסתכל על
הפרצוף שלהם בדיוק ברגע שהם קולטים מה עשיית ,איפה הם טעו
,ושאתה בכלל לא שם עליהם זין ,מבט פגוע ,מופתע.
אחר כך הם ממלמלים משהו על זה שאתה מרושע ומתרחקים מהמקום ,אבל
הם חוזרים.

יש להם ברירה?
אנשים אוהבים שיורדים עליהם ,הם לא יכולים בלי מישהו שייבקר
אותם מדי פעם ,יגיד להם את האמת בפרצוף  ,חד מהיר וכואב.
למה? ,לא יודע...

אבל הסיפור מתחיל כך:
ישבנו לנו שנינו ,על המדרכה משועממים מחכים שמשהו יקרה אבל
כרגיל כלום לא קורה ,הייינו מבזבזים ככה ימים ,פשוט לשבת
ומחכים כל מה שהיה באמצע לא נחשב ,כלום.
אוכלים פה ,או שם מדברים עם בחורה הזאתי או עם הבחור שלידה
,לפעמים מישהו היה מצטרף אלינו אבל הוא היה מתייאש נורא מהר
והולך לחפש את עצמו במקום אחר.
שנינו היינו מדברים אבל אף פעם זה לא היה משהו עמוק.   למה?
אנחנו כולה חיכינו לזה ביחד כל השאר לא היה כלום ,תחשבו על זה
כמו נסיעה ברכבת  כשמימולכם יושב מישהו שאתם מכירים מביה"ס או
מכל מקום אחר, אתם לא מדברים ואם אתם מדברים זה על שטויות...

עד שיום אחד הוא החליט להרוס הכל ,פשוט אמר ששום דבר לא  קורה
,ושזה לא בסדר שאנחנו מחכים שאנשים אחרים יעשו הכל.
אני פשוט הנהנתי לא היה לי כח להכנס לדיון הזה.
והוא המשיך לזבל את המוח וכשהוא סיים הוא יצא בהכרזה אדירה:
"אני הולך לרפת"
חייכתי ,זאת בהחלט הייתה  אחת מההברקות היותר מעניינות שלו.
"לרפת?"
"כן ,לרפת ,להיות רפתן"
"למה דווקא לרפת"
"כי רק שם יש פרות"
"מה לך ולפרות?" והתחלתי לחשוד שהיה לו משהו שהוא לא חלק איתי
,לקח בסתר.
"אל תהיה מוגבל על מה דיברנו בשעה האחרונה?"
"לא שמתי לב ,ובכלל ברפת מסריח"
"קיפוד!" הוא נהנה לקרוא לי ככה אף פעם לא הבנתי למה. זה העלה
לי חיוך.
"מה אתה מתכוון לעשות עם פרות?" שאלתי והרמתי גבה?
"אני הולך למות בדרך הכי מטורפת שהייתה!" עכשיו באמת התחלתי
להצטער על זה שלא הקשבתי לו.
"אתה יודע מה אני מצטרף אליך" אמרתי לבסוף בטון הכי החלטי
שיכולת"
"וואלה?"
"לא" -אני כל כך אוהב את המבט הזה.
"תזכור שאמרת את זה"
"או קי".
והוא הלך ,לעבר הרפת ,אני פשוט נשכבתי אחרוה על דשא של מישהו
ובהיתי בשמים.
אחרי שעה כבר שמעתי סירנה ,ואז צרחות.
לאט לאט יותר ויותר אנשים הלכו לרפת ,ורק אני בהיתי בשמיים
שהתחילו להיות שחורים.
שמעתי צעדים כבדים ,ויבבה, גוף כלשהו התמוטט לידי וייבב.
"הוא מת הואמת" זיהיתי את הקול זו הייתה אחת מהחברות שלו
לשעבר.
"אז?" שאלתי
המבט שהיה לה היה מבט של מישהי שהרגע  יבשו אותה קשות.
"הוא מת!" היא צרחה עלי ,וחתיכות קטנות של רוק עפו לי על
הפרצוף.
"זאת סיבה לירוק?" שאלתי עם חיוך ,זה הצחיק אותי.
"זאת סיבה לבכות ,חשבתי שאתה חבר שלו" היא יבבה ופנתה ללכת.
"אני הייתי חבר שלו ,בגלל זה לא עצרתי אותו"
"ונתת לו ללכת?" אני חייב להגיד שבחיים שלי לא שמעתי את הטון
הזה משהו בין נדהמות לשנאה מעורב עם קצת פחד...
"למה" היא המשיכה? ומלמלה לעצה כל הזמן "למה למה למה למהל
למה?"
"כי הוא הבין משהו שחשבתי שהוא הבין לפני המון זמן ,הוא הבין
ששום דבר מעניין לא יכול לקרות פה חוץ מאופרות סבון של מי יצא
עם מי ,ומי זיינה את מי ,והוא הבין שכמו בכל אופרת סבון מישהו
חייב למות"
"ואתה פשוט נתת לו ללכת?"
"כבר שאלת את זה ,הוא רצה וחוץ מזה עכשיו אני יכול להמשיך ,את
יכולה להצטרף."
היא כבר בכתה.
"שימי לב מחר כולם בהלוויה יבכו ואמא שלו תצעק ותנסה לקפוץ אבל
אבי הרפתן יעצור אותה."
כך סיפרתי לה מה הולך לקרות ב3 ימים הקרובים. מקרה אחרי מקרה.
והיא לא האמינה לי.
אחרי שבועיים היא הצטרפה אלי ושאלה "איך ידעת?"
"פשוט שבי בצד ותני להכל לעבור ליידך ,באיזהו שלב זה נעשה
צפוי"
אחרי חודש נפתח גל ההתאבדויות ההרסני של חברי הקיבוץ ,6 אנשים
התאבדו תוך שבעה שבועות.
וגל של פסיכולוגים בא לנסות ולטפל בכולנו...
"אלוהים הוא חרא של קופירייטר"
"אני יודע" אמרתי ושנינו צללנו כמו אבנים לדשא מביטים בשמיים.