מוגבל מוגבל מוגבל,
למה אתה כזה מנוול?
יושב בפינה, לגמרי לבד,
מתנהג כאילו אתה לא צריך אף אחד.
אבל אנחנו יודעים את האמת,
אתה רוצה שיהיו לך חברים, אבל - היית מת!
אף אחד לא יתקרב אליך בכלל,
וזה בגלל שאתה כזה מכוער.

ערן קרא את הפתק והשליך אותו בחזרה לריצפה. הוא לא היה צריך
להרים את הראש שלו מהשולחן כדי לדעת שכל הכיתה מסתכלת עליו,
לראות מה הוא יעשה עכשיו. הם בוחנים אותו, הוא יודע את זה. הם
רוצים לראות איך הוא יתנהג לנוכח כל העינויים החברתיים האלה.
קודם החרם, אחר-כך הקללות, אחר כך המכות אחרי שעות הלימודים,
עכשיו הפתקים. הם רק רוצים לראות איך הוא יגיב על זה, וערן לא
רצה לתת להם את הסיפוק. הוא לא רצה שידעו שהוא חלש. הוא רצה
להראות להם שהם לא יכולים עליו, שהם לא יצליחו לנצח. המבט שלו
נשאר על השולחן, לא מסגיר רגשות, כרגיל.

הם תפסו אותו בפינה אחרי בית-ספר, כרגיל. שלומי, הילד הכי חזק
בכיתה, הנהיג את כולם. בהתחלה הם רק עמדו שם, חבורה של חמישה
תלמידים, כולם גדולים וחזקים יותר מהממוצע בגיל הזה, גיל 9.
ערן ניסה להתעלם, חשב שאם הוא סתם ימשיך ללכת אולי הם יעזבו
אותו בשקט. לא שהוא האמין שזה מה שיקרה. לא שזה מה שקרה. "לאן
אתה חושב שאתה הולך, מוגבל?" שאל שלומי בטון מזלזל. ערן לא יחס
חשיבות, לא עצר. להמשיך ללכת, לא לתת להם לראות רגשות. ערן תפס
אותו, ונתן לו בוקס בבטן. הכאב הגיע מהר מאוד, כאב משתק. אבל
ערן היה רגיל כבר לכאב. "מה קרה, מוגבל? כואב לך? אולי תרוץ
לבכות לאמא שלך?". אם ערן לא היה מקובע ברצון שלו לא להסגיר
רגשות, הוא היה צוחק מהאירוניה. אמא שלו מתה לפני שבע שנים,
הוא לא זוכר אותה אפילו. שלומי לא היה מרוצה מזה שערן שתק. עוד
מכה, הפעם זאת הייתה בעיטה במפשעה. הכאב היה חזק יותר ממקודם,
אבל ערן לא התייחס. הוא למד כבר לרכז את האנרגיות במקומות
אחרים כשכואב לו, ולהתעלם מהסבל. "מה קרה מוגבל? פוחד להחזיר
לי מכות? פוחד להלחם, הא? פחדן!". ערן רצה להרים את האגרופים
שלו ולהרביץ לשלומי, להחזיר לו כאב, אבל ידע שאין למה לנסות.
לא רק שזה יסגיר רגשות, הוא גם ידע שהכוחות לא היו  באיזון
מאוזנים, וזה היה לרעתו.. רק שלומי לבד היה חזק כמעט פי שניים
מערן, ועם כל החברים שלו... לערן לא היה סיכוי. הוא חטף את
המכות, ושתק.

מוגבל מוגבל מוגבל מוגבל,
נראה שלא שכחת בכלל.
חושב שאתה יותר טוב מאיתנו,
לא יודע שאתה לא אחד משלנו.
אף פעם לא היית, אף פעם לא תהיה,
תמיד ייתיחסו אליך בתור 'המפגר הזה'.
אז תעשה טובה לנו ולעצמך,
תפסיק עם ההצגות, או שנכניס לכוס-אימך.

ערן עיין בפתק, והכניס אותו לכיס האחורי של המכנסיים שלו. הוא
לא היה צריך להסתכל בשביל לדעת מי שלח לו את הפתק. זה היה
שלומי. ערן גיחך, עברו כבר 6 שנים מאז היסודי, ויכולת הביטוי
של הבריון הזה לא השתפרה. כרגיל, הוא התעלם. אחת לכמה חודשים
שלומי נזכר בקיומו של ערן, שלח איזה פתק מעליב כזה (לא שהקללות
והחריזה, שהייתה מביישת משורר בתחילת דרכו, הצליחו להעליב את
ערן, ממש לא. אפילו ביסודי הפשטות של הפתקים האלה נראתה לו
אבסורדית), הרביץ לו קצת אחרי בית-ספר, וסיים עם זה. ערן לא
התרגש. כאמור, למכות הוא היה רגיל כבר, הוא חטף מספיק בבית.
עוד קצת מכות מהבריון של הכיתה לא ישנו הרבה. במשך השנים ערן
למד להבליג, לספוג הכל. באחת מאסיפות ההורים בתיכון המחנכת
אמרה לאבא שלו שהיא מודאגת מזה שערן נראה תמיד מסוגר בעצמו,
ואף פעם לא מפגין רגשות. אבא של ערן התנהג בדיוק כפי שערן ציפה
שיתנהג, ואמר למורה שאיך שהילד שלו מתנהג זה לא עניינה, ושלא
תדחף את האף. המחנכת, גם פועלת בדיוק כפי שערן תיאר לעצמו, אכן
לא דחפה את האף. לא. היא יכלה להודיע להנהלה שנראה לה שיש משהו
מסריח ביחסים בין ערן לאביו, יכלה להודיע ליועצת, אפילו
למשטרה. אבל היא בחרה, כמו מטומטמת, לא להגיד כלום. ערן שנא
אותה על זה. אולי אם היא הייתה אומרת משהו היו לוקחים את אבא
שלו מהבית, ואז הוא היה נשאר לבד, כמו שהוא תמיד רצה. אבל
למרות שערן כעס, הוא לא הראה את זה. לא. לא לתת להם לדעת איך
אתה מרגיש, זה מה שהם רוצים שתעשה. כשהערס נטפל אליך הוא עושה
זאת כדי שתראה לו שאתה פוחד, שהוא יותר חזק ממך. לא לתת לו את
הסיפוק הזה. כשאבא מתעצבן ומרביץ הוא עושה את זה כדי להראות
שהוא כאן הבוס, שערן הוא קטן והאבא הוא ענק. הוא מחכה לרגע בו
ערן ירד על ברכיו ויבקש ממנו להפסיק להרביץ לו. לא. הוא לא
ייתן לו את הסיפוק. גם המחנכת, בזה שהיא אמרה את מה שאמרה
לאביו היה טון של הזמנה אישית לערן, 'ערן, אם אתה רוצה לדבר על
משהו, אתה תמיד יכול לפנות אליי'. ערן ידע מה היא רצתה, היא
רצתה שהוא יפנה אליה, יספר לה שאבא מרביץ לו מאז שאמא מתה, ואז
היא תכריח אותו לפנות ליועצת או למשטרה, ותרגיש כמו דמות
חינוכית מופתית שהצילה ילד קטן ומוכה. לא. ערן לא יתן לה את
הסיפוק. לא להגיד כלום, לא להראות את הרגשות. לא לתת להם את
הסיפוק. להשאיר הכל בפנים.  

מוגבל מוגבל מוגבל מוגבל,
לכמה אתה חושב שאני עוד מסוגל?
חשבתי שאחרי שנסיים תיכון אני יותר לא אראה אותך,
אבל מה, מסתבר שגם עכשיו בטירונות אנחנו באותה מחלקה.
אז יאללה אידיוט, שלושה חודשים עכשיו של טירונות,
אני הולך לענות אותך, שתרצה כבר למות.

ערן קרא את הפתק, וחייך לעצמו. גם הוא לא שמח לגלות ששלומי
הגיע לאותו מחזור טירונות כמוהו. הוא ידע ששלומי יבחר להוציא
את כל התסכולים שלו עליו, וידע גם שיהיו הרבה כאלה. הפתק הזה,
שנח לו בתוך הנעל של ערן (כנראה שלומי שם אותו שם כשהוא ישן),
רק אימת את חששותיו. אבל, כרגיל, ערן לא הראה שום סימני
התרגשות. לא כשהוא קרא את הפתק (הוא רצה בכל לבו להעיר לשלומי
שאותך ומחלקה זה לא חרוז, אבל וויתר), לא אחר כך כששלומי צחק
עליו במקלחות המשותפות, וגם לא כשהמפקד אמר שלשלומי ולו יש
שמירה משותפת. הוא לא אמר כלום גם בשמירה המשותפת. בהתחלה
שניהם ישבו שם ושתקו. הלילה היה שקט, היה אפשר לראות את
הכוכבים בשמיים. כמו תמיד, כשערן מסתכל בכוכבים, הוא שקע
במחשבות. מחשבות של 'מה היה קורה אם לא הייתי כאן, אם הייתי
רחוק'. את המחשבות קטע שלומי. "נו, מוגבל. אל תישב לי כאן
ותשתוק, תגיד משהו". ערן המשיך להסתכל על השמיים. ריאות כוכבים
כזאת אין בכל יום, העננות הייתה ממש אפסית, והיה אפשר לראות
ממש הכל. "הו, קדימה מוגבל, תוריד את העיניים שלך לכדור הארץ
ותדבר!" ערן המשיך לשתוק. הוא כבר לא חשב על חיים אחרים, אלא
על החיים שלו. הוא אימץ את עצמו לא להגיב, להשאיר את כל הרגשות
שלו בפנים. לא לתת לשלומי את הסיפוק. אחרי שתי דקות שלומי קם
מהמקום. "תקשיב, מוגבל. אני ממש לחייב להשתין, והטיטול שמביאים
כאן לשמירות ממש לא נראה לי". ערן הקשיב, ולא התייחס. הוא ידע
מה שלומי מתכוון לעשות, ללכת קצת קדימה ולהשתין מאחורי השיחים,
בתקווה שהמפקד לא יעבור במקרה ויראה שהוא שובר שמירה. "מוגבל?
אתה מקשיב בכלל?" ערן לא ענה. "טוב נו, אתה ביקשת את זה".
הדבר ששלומי עשה כמעט גרם להבעת הפנים של ערן להשתנות מההבעה
האפתית האופיינית להבעת הפתעה. שלומי הפשיל את מכנסיו, ואז את
תחתוניו. כל זאת ישר מול פניו של ערן. לפני שזה הספיק להבין מה
קורה, המטח כבר היה על כל הפנים שלו. ערן הבין במהירות לאן
שלומי מנסה לכוון את הנחיל הצהוב שזרם ממנו, ומיהר לסגור את
הפה ולהדק אותו חזק חזק. זה לא עזר. שתן נכנס לו לכל הפה, מילא
אותו בטעם חם ומגעיל. ערן רצה לירוק, רצה להקיא, רצה לצעוק
מגועל. אבל לא. לא. לא לא לא. לא להראות רגשות, לא לתת לשלומי
את הסיפוק. אחרי עשר שניות הזרם הצהבהב נחלש, ואחרי עוד שנייה
נוספת הוא נקטע לגמרי. שלומי התחיל לצחוק, חלש כדי שאף אחד לא
ישמע. ערן נשאר עם אותה הבעה אפתית, רק שהפעם הפנים שלו היו
רטובות לגמרי. הוא הרגיש חולה, הרגיש שנמאס לו מהכל. אבל לא
הראה כלום. כרגיל.
למחרת היה מטווח. שלומי נראה מרוצה מתמיד אחרי מה שהוא עשה
בלילה הקודם. ערן נשאר עם אותה הבעה, אבל מבפנים הוא התפוצץ.
הם עמדו בתורות, כל אחד חיכה בתורו למטווח. כשהגיע תורו של
ערן, הוא עשה הכל כמו רובוט, ולמרות שהוא לא תיכנן שום דבר
מראש, הכל הסתדר לו ונראה הגיוני. הנשק אותו הוא נשא היה M-16
אוטומטי. טעינה אחת, צרור מלא. צרור הכיל 30 כדורים. ערן הגיע
למטווח, והתייצב בעמדה. הוא טען את האקדח. קליק. כיוון. התחיל
לסחוט את ההדק. הוא שמע בומים. בום-בום-בום-בוםבוםבוםבוםבוםבום
במרווחים קצרים. כל בום, קליע אחד. כל קליע פגע בדיוק בלב של
המטרה, בדיוק באותה נקודה. המפקד אמר שהוא אף פעם לא ראה חייל
בטירונות יורה כל כך טוב בנשק אוטומטי. שלומי הסתכל מאחורה,
בבוז, ואמר לכולם שזה מזל של מתחילים. ערן התרכז. הוא התרכז גם
בלא להזיז את הרובה בכלל, להשאיר אותו ב-ד-י-ו-ק ב-א-ו-ת-ה
נ-ק-ו-ד-ה. הוא התרכז בלספור את הבומים. בום עשרים
וחמשעשריםוששעשריםושבעעשריםושמונהעשריםותשע. ערן עזב את ההדק.
הבום השלושים לא הגיע. לרגע הייתה שתיקה מסביב. ערן הסתכל על
המטרה שלו, הלב שלה מחורר. הקלות היה אפשר להתבלבל ולחשוב שדרך
החור עבר רק כדור אחד, לא עשרים ותשעה. המפקד חייך, והתחיל
למחוא כפיים, ג'סטה נדירה מאוד במצד מפקד בטירונות. אין ספק
שהוא התלהב. הוא עשה טעות, הפגין את הרגשות שלו. בזה שהוא מחא
כפיים הוא הראה לכולם שלפי דעתו ערן ירה מצויין. על ידי זה
שהוא מחא כפיים הוא כאילו אישר לערן לצאת מהעמדה. ערן עשה את
זה, יצא מהעמדה ונתן לזה שהיה אחריו בתור לירות. כדור אחד
עדיין בקנה, הרובה לא נצור. ערן חיכה שתשומת הלב של כל החיילים
תהיה מופנית אל החייל היורה, ואז כיוון את הרובה שלו טוב טוב.
לחיצה אחת, יריה אחת, קליע אחד, בום אחד. בדיוק בלב של המטרה.


מוגבל מוגבל מוגבל מוגבל
אני מקווה שאתה מרוצה עכשיו, כי אם לא חבל
הרגת אותי, רצחת אותי, עשית ממני פגר
הראת מי חזק, אתה שם למעלה ואני בקבר
רק מה, מפגר, מקווה שתנצל לעצמך את החיים
כי לחיות עם רצח על המצפון - זה דבר שלא כולם יכולים.

ערן קרא את הפתק, ואז פתח את העיניים. הוא היה במיטה שלו,
בדירה. הוא חשב לרגע על מה שהיה כתוב בפתק, בחלום שלו. "לחיות
עם רצח על המצפון". ערן חשב שהוא כבר הוכיח לעצמו שהוא יכול
לחיות עם דבר כזה. הוא חי כבר עשר שנים אחרי הרצח הזה, והוא לא
התחרט על המעשה אפילו פעם אחת. זה מה שקורה כשלומדים כבר מגיל
צעיר לשלוט שליטה מוחלטת על הרגשות שלך, אפשר לכבות גם את
המצפון. רצח? אז מה? אז רצח. גם ככה שלומי היה חלאת אדם, עדיף
לעולם שהוא מת. ערן ישב במיטה שלו, והסתכל על האישה שישנה
לידו. צעירה ממנו בארבע שנים, נמצאת איתו רק בגלל הכסף. הוא
ידע את זה, וזה הפריע לו. הוא רצה מישהי שבאמת תאהב אותו. אבל
הוא לא אמר כלום, וגם לא עשה כלום כדי להציג את מה שבאמת רצה.
להפנים רגשות, כל החיים זה עבד לו, למה להפסיק עכשיו. הוא נזכר
בימים לאחר היריות.
אפילו על משפט הוא לא עלה. הכל היה משחק בשבילו. אחרי שהכדור
פילח את הלב של שלומי הייתה שתיקה. כל החיילים העבירו את המבט
שלהם מהחייל שירה באותו זמן למטווח, לגוף של שלומי, שהיה מוטל
חסר חיים על האדמה. הוא מת במקום. ברגע הזה ערן הבין שהוא לא
יכול לשמור על ההבעה האפאטית שלו. היא תסגיר אותו. הוא ידע
בדיוק מה לעשות. בתוך מאית שנייה הוא עבר על כל הזכרונות שלו,
על איך שאבא שלו הרביץ לו, או על מה הוא הרגיש כאשר התברר לו
שכל הכיתה עשתה עליו חרם. כל הרגשות הציפו לו את הבטן. הטריק
שערן השתמש בו היה לשמור על כל הרגשות שם, בבטן. לא לתת להם
לעלות, לא לתת להם לצאת. הפעם, לעומת זאת, הוא היה צריך להראות
משהו. חרטה, הפתעה, משהו. רק לא אדישות, כי זאת תפליל אותו.
הוא פתח את הברז הזה, שהיה סגור כבר זמן רב. הברז שהפריד בין
הבטן לפנים. הרגשות עלו. ערן התחיל לשחק. הפנים שלו התעוותו,
הוא התחיל לבכות. "לא ידעתי שיש עוד כדור. חשבתי שסיימתי את
הצרור. לא יודע מה קרה. באמת שלא!". כולם היו המומים מדי
מהמראה של הגופה הטרייה בשביל לפקפק באמינות של ערן. המפקד שלו
טמן את ראשו בידיו. הוא דאג לקריירה שלו, דאג מה יעשו לו. דאג
שיכניסו אותו לכלא על זה שלא ווידא שהטירון נצר את נשקו אחרי
המטווח, דאג שהוא לא יראה יותר את אור היום. הוא צדק, פחות
משבועיים אחר כך הוא כבר נכנס לתא שלו בכלא צבאי. את ערן,
כאמור, לא שפטו אפילו. הוא שיחק וגרם להם לחשוב שהוא קרבן של
כל המקרה, בדיוק כמו שלומי. שהוא רק נשען על משהו, והרובה ירה,
והוא לא הבין מה קורה. הוא גרם לכולם לחשוב שהוא אכול בחרטות
על ה'הריגה' שהוא ביצע. הטריק הפעם היה הפוך - להוציא את
הרגשות החוצה ולהשאיר את האפאטיות בפנים. כאמור, זה עבר. הביאו
אותו לראות כל מיני קב"נים, ולאט לאט הוא התחיל להרפות מהרגשות
שוב. הפסיכולוגים חשבו שהם מצליחים בעבודה שלהם, שהם מצליחים
לגרום לערן להבין שזאת הייתה רק תאונה, וזאת לא אשמתו. ערן רצה
לצחוק מהטימטום של הפסיכולוגים, אבל הוא העדיף לשמור את הצחוק
לעצמו.
את שלוש השנים שלו בצה"ל הוא בילה כפקיד בלשכת גיוס תל-השומר.
לא תפקיד רציני, לא משהו קשה. הוא ענה לטלפונים כל היום, בדרך
כלל ענה את אותה תשובה: "אין מה לעשות בקשר לזה" כתגובה לכל
השאלות המפגרות שמלש"בים והורים מודאגים שאלו בטלפון. שלושת
השנים חלפו. ערן העדיף תמיד לישון בבסיס, כי שם לא היה את אבא,
שהרביץ בכל הזדמנות. הוא אפילו השיג כמה חברים, אף אחד לא
רציני, אבל לפחות אנשים שידברו איתו. עבר את השירות בשלום,
השתחרר, לקח את מענק השחרור ובעזרתו שכר דירה בתל-אביב. התחיל
לעבוד באיזו חברת היי-טק, לא היה לו מושג איך הוא הצליח להתקבל
בלי שום נסיון, אבל הוא הצליח. משם החיים שלו נראו כמו סרט
הצלחה. החברה בה הוא עבד הצליחה מעבר למצופה, וגרפה מליונים
באיזו עיסקה עם חברת-ענק מאמריקה. ערן קיבל סכומים יפים ישירות
לחשבון הבנק שלו. אנשים התחילו להיות הרבה יותר נחמדים אליו.
הוא חייך הרבה, ניסה להראות נחמד. הוציא לאוויר התחלות של
רגשות. אבל רק התחלות, הוא לא הרשה לעצמו להוציא יותר מזה. עם
דינה, זאת שישנה לצידו, הוא התחיל לצאת כמה חודשים לפני שהוא
התעורר מהחלום עם הפתק. בהתחלה יצאו, אחר כך שכבו, אחר כך
התנשקו, אחר כך עברו לגור ביחד. כמה ימים קודם היא הכירה לו את
ההורים שלה, אנשים נחמדים, אבל הוא לא התכוון לבסס את הקשר עם
דינה למשהו רציני יותר. הוא רצה לעצמו מישהי שתאהב אותו,
וכאמור - דינה רצתה אותו רק בגלל הכסף. היא לא אהבה אותו בכלל,
לא הראתה רגש כזה. הוא תמיד חשב לעצמו שהוא ישמור את דינה
בינתיים, כי היא נוחה והיא נעימה וזה טוב שיש מישהי, אפילו
כשהיא לא באמת אוהבת. ואז, בסופו של דבר, הוא ימצא אהבה
אמיתית. מישהי שתאהב אותו בשבילו, ולא בשביל הכסף שלו, ואז הוא
יתחתן איתה, יקים איתה בית ומשפחה, והחיים יהיו טובים. החלום
הכי בנאלי והכי לא מקורי בהסטוריה האנושית, אך למרות זאת הוא
החלום הנפוץ ביותר. זה מה שכולם צריכים, אהבה, השתקעות, משפחה,
נוחות. שייכות. ערן רצה להרגיש שייך. הוא אף פעם בחייו לא היה
שייך. לכלום. לא למשפחה נורמאלית, לא לחברת ילדים. אף פעם.
תמיד לבד, תמיד זה היה רק הוא והרגשות שלו. הוא הסתכל שוב על
דינה, ישנה בשלווה לידו. ואז המחשבות שלו נדדו שוב לפתק שהוא
ראה בחלומו. הוא לא חשב על הרצח כבר הרבה זמן, למה פתאום זה
מטריד אותו בחלומותיו? ערן לא יכל לשאת את המחשבה שמשהו קורה
שקשור ברגשות שלו (והרי חלומות הן צורת הביטוי המושלמת של
החלומות) והוא לא שולט בו. הוא לא יכל לסבול את חוסר הידיעה
לגבי החלום המוזר. לא יכל לסבול, אך עדיין לא יכל לעשות כלום
לגבי זה. הוא התהפך במיטה, וניסה להרדם.  

מוגבל מוגבל מוגבל מוגבל
אני מאוכזב ממך איש, אתה כבר לא משוכלל
עברו כבר שנים, אני עדיין מת
ואתה כמו כלום, לא חושב על החטא
הזמן שלך עובר, לאט אבל בטוח,
עד שבסוף גם אתה תעוף ברוח.

ערן קרא את הפתק, ונבהל. הוא כתב כמה משפטים בהיסח דעת בישיבת
הסיכום של החברה שלו. לא חשב על מה הוא כותב, סתם שירבט צורות
על הדף. ואז היה לו דחף בלתי רצוני לקרוע חתיכה מהדף עליו
שירבט, ולקפל אותו. ואז הוא הניח את הפתק מלפניו. חלק מהאנשים
שישבו לידו הסתכלו עליו. השמועות סיפור שערן הזקן השתגע, ושיש
סיכויים שהוא יאבד את זה לגמרי בקרוב. ערן ידע על השמועות
האלה, ולא עשה כלום כדי להפריך אותן. שיחשבו שהוא משוגע,
מצידו. הוא ידע שהוא לא עומד לאבד את זה. לפחות.. הוא ידע לפני
שהוא לקח את הפתק המקופל, פתח אותו וקרא את מה ששירבט לתוכו.
לרגע הוא לא הצליח לנשום, ואז השתעל חזק חזק. המנכ"ל הצעיר של
החברה הפסיק את הדיבור שלו, שאל אותו אם הוא בסדר. ערן הנהן,
לא הסגיר על הפרצוף שלו כלום. הוא לקח את כוס המים שהייתה
לידו, ושתה. את הפתק הוא שם בכיס הקדמי של החולצה שלו. במשך
שאר הישיבה הוא העמיד פנים שהוא מתעניין, אך המחשבות שלו היו
במקום אחר. הפעם הראשונה שהוא נזכר בשלומי הייתה לפני חמש
שנים, כאשר יום אחד הוא החליט לעלות לקבר שלו. יום אחד הוא
פשוט לקח את המפתחות של האוטו שלו, ונסע לבית הקברות בעיר
הולדתו. הוא עבר בין הקברים, חיפש שמות מוכרים. פה ושם הוא ראה
כאלה, המורה שלו לאנגלית מהחטיבה נפטרה לפני מספר שנים, וגם
כמה מורות אחרות. ערן לא התפלא, הוא היה כבר מבוגר בכמה שנים
מגיל המורות האלה כשהוא היה עדיין ילד. הזמן עשה את שלו. הוא
הלך לכיוון החלקה הצבאית, כשהבין שהוא אף פעם לא ביקר את הקבר
הזה, של שלומי. הוא היה בלווייה הצבאית, הוא היה חייב, בפקודה.
אבל גם אז הוא לא התרכז כל כך, לא ראה איפה בדיוק הקבר נמצא.
ערן ניסה להזכר בשם משפחתו של שלומי, אבל גם זה לא עלה. ואז
הוא הבין שהוא לא צריך לדעת איפה הקבר כדי להגיע אליו. הוא גם
לא צריך לדעת את שם המשפחה. הוא פשוט הלך, בין הקברים, עד שהוא
הרגיש שזהו. קבר אחד פשוט שידר לו אנרגיות של 'כן, אני כאן. זה
באמת אני'. ערן עצר ליד הקבר הזה והסתכל על המצבה: "כאן נקבר
שלמה בר, שנפטר בשנת...". ערן לא היה צריך לקרוא יותר. הוא
הסתכל על הקבר, ואז תהה אם לדבר אליו, או לעשות משהו. הוא
החליט לשתוק. הסתכל על הקבר, וחשב על שלומי, שנשאר תקוע כבריון
בגיל 18. לשלומי לא הייתה את ההזדמנות להתקם, לא היתה לו את
ההזדמנות להקים משפחה. מי יודע, אם שלומי לא היה מת עכשיו אולי
ערן והוא היו חברים שיושבים יחד וצוחקים על הימים ההם שהם כל
הזמן רבו. אבל למרות המחשבות האלה, ערן לא התחרט לרגע על הרצח.
לא, זה היה משהו שהוא היה צריך לעשות, משהו בלתי נמנע. שלומי
עבר את הגבול פעם אחת יותר מדי, וערן דאג שהוא לא יעשה את זה
שוב פעם - אף פעם. הוא עמד לייד הקבר כמה דקות, ואז חזר לאוטו.
הוא רצה להתניע ולחזור הביתה, ואז נזכר במשהו. הוא יצא מהאוטו,
והלך לבקר את קבר אימו. הוא הישקה את הצמחים שגדלו באיזור
הקבר, וכשסיים נסע הביתה. הוא היה נשוי, הייתה לו ולאשתו, מור,
ילדה. שתי הנשים האלה היו היחידות שאי פעם ראו את ערן כשהוא לא
הסתיר רגשות. ערן הבין שאין טעם להסתיר את הרגשות שלו מאישתו
והבת שלו - הרי אלה הפכו כבר לחלק ממנו. מור ולילך, הילדה
הקטנה, זכו לראות את ערן אוהב, ערן כועס. ערן שאף אחד אחר לא
ראה. השנים עברו, והוא מונה לנשיא החברה. כבר לא בדיוק עבד, רק
הגיע לפגישות וקיבל לביתו כל חודש צ'ק שעליו סכום נאה. היו לו
חיים טובים. שום דבר לא הפריע לו. עד שהוא כתב את הפתק הזה.
מהרגע הזה, הוא התחיל להרגיש רע. התחיל להרגיש כאילו מישהו, או
משהו, רודף אותו. אחרי הישיבה הוא נסע לביתו. הקוטג' היה ריק,
מור הייתה בעבודה, לילך בגן. הוא נכנס לחדר העבודה שלו, הוציא
את הפתק מהכיס וקרא אותו שוב. ניסה לפענח למה לו לשרבט דבר
כזה, מה התת מודע שלו ניסה להגיד לו בכך. הוא ישב מול הפתק כמה
שעות, לא ידע בדיוק כמה. ישב ובהה בו, ישב וחשב, ישב ורעד
מפחד. הוא ישב שם עד שאשתו הגיעה מהעבודה. הוא יצא מחדר
העבודה, נשק לה ושניהם התיישבו ואכלו ארוחת צהריים. "קרה משהו?
אתה נראה מודאג". "לא," אמר ערן, וניגב זיעה מהמצח, "לא קרה
כלום. הכל בסדר". הוא שנא לשקר לאשתו, שנא להסתיר ממנה רגשות.
זה הרגיש לא נכון, הרגיש לא צודק. אבל הוא עשה את זה בכל מקרה.
מה הוא יגיד לה, 'נזכרתי פתאום במישהו שרצחתי כשהייתי ילד, וזה
מפחיד אותי עד אימה'? לא. הוא עדיף כבר שהוא ישקר לה. והוא אכן
שיקר.  
זה היה היום הראשון בו הרצח של שלומי רדף אותו. היום הראשון של
שארית חייו, היום הראשון של חיים אחרים.


מוגבל מוגבל מוגבל מוגבל
נראה שסוף סוף ניצחתי אותך, לא חבל?
שרדת דווקא יפה, חשבתי שדווקא תצליח
לשכוח על קיומי, לפחות עד שיבוא המשיח.
אבל מה, טעיתי! יום אחד נזכרת,
ומאז הזכרונות עליי מציפים אותך בבעתה!
אז יאללה, מוגבל, אתה יודע מה עכשיו.
הגיע הזמן להצטרף אליי, אז בוא. בוא. בוא. בוא. בוא.

ערן קרא את הפתק. עוד אחד מאלפי פתקים אותם הוא שירבט בלי לשים
לב. זה כבר לא הפחיד אותו, הוא היה כבר רגיל.  אם משהו הפחיד
אותו זאת הייתה דווקא ההתדרדרות. הפתקים שהוא כתב בתחילת ימי
הרדיפות, לפני עשרים שנה, עוד היו פתקים טובים. עכשיו, לעומת
זאת... המשיח שמתחרז על תצליח נראה מאולץ, השורה האחרונה אפילו
לא מתחברת לשארית השיר. ערן יכל לנחש מה זה אמר לגביו, אבל לא
רצה להאמין בזה. לא רצה לחשוב על זה. הוא כבר היה זקן, עייף.
את עשרים השנה האחרונות הוא העביר בפחד מתמיד, ברדיפה. הוא פחד
על עצמו, על חייו, על גורלו. הוא הגיע לגיל בו המוות לא כל כך
רחוק, בו מתחילים לחשוב על מה שמעבר. הוא היה מבועת.
לפגישות של החברה הוא כבר לא נהג להגיע. בכלל, הוא בקושי יצא
מהבית. אישתו דאגה לו, אבל הוא לא הסכים אף פעם להגיד לה מה לא
בסדר. להסתיר את הרגשות שלו הפך למטלה קשה יותר ויותר. מסתבר
שברגע שהוא פתח את ברז הרגשות, ביום הוא התחתן, יהיה קשה לסגור
אותו בחזרה. ביום בו לילך נולדה נראה שזרם הרגשות שיצא מהברז
רק גדל, מה שהפך את מלאכת הסגירה למסובכת יותר. כשלי, הנכדה
הראשונה שלו, באה לאוויר העולם, נראה שהברז קרס לגמרי. בשלב
הזה של החיים הוא כבר בקושי יכל להשאיר רגשות בפנים בכלל, הכל
הוא הוציא החוצה. הכל חוץ מאת הפחד, חוץ מאת האמת. הוא לא סיפר
על הרצח לאף אחד. אבל ברגע שהוא התחיל להוציא את הרגשות, ככה
היה קשה לו יותר לנשוא עליו את עצמת הרצח, את מה שהוא עשה. איך
הוא יכל לסבול את הידיעה שהוא הרג מישהו במשך כל אותם שנים? לא
היה לו מושג.
באותו הלילה ערן הלך לישון. הייתה לו הרגשה שהוא לא יקום למחרת
בבוקר, אבל מחשבות כאלה נפוצות מאוד בגיל בו הוא נמצא. הוא לא
רצה לתת למחשבה הזו חשיבות יתר, אך בכל זאת אמר לאישתו כמה הוא
אוהב אותה לפני השינה. היא חייכה, ואמרה שגם היא אוהבת אותו.
הרגש בער בכל גופו, אימת הרצח הציפה את מוחו. הוא נרדם מייד,
יצא מהעולם הגופני ועבר לעולם החלום. עבר מעולם המודע לעולם
התת-מודע.
בחלום הוא ראה הכל. ראה איך אמא שלו מתה לו כשהוא היה רק בגיל
שנתיים, ראה את אבא שלו, שבור, לא מצליח לחזור לחייו
הנורמאליים אחרי שאישתו האהובה עזבה אותו. ראה את אבא מתמכר
לשתייה, מתמכר לסגריות. ראה את אבא מרביץ, הרגיש את אבא מרביץ.
ראה את עצמו נסגר לרגשות. ראה את כל ההקנטות מצד הילדים בגן,
ואז ביסודי, ובחטיבה, ובתיכון. ובצבא. שם הייתה נקודת תפנית,
שם הוא התגבר על ההקנטות. אם לפני הצבא החיים שלו היו בירידה
אחת, הרי שמאז הם החלו לעלות. השירות היה סביר, אחר כך הוא מצא
עבודה, השיג חברה, מונה לנשיא בעבודה, מצא חברה אחרת, איתה גם
התחתן. נולדה לו ילדה. והוא אהב אותה, ואת אישתו, והיה שמח.
ואז נולדה נכדה, והוא שמח עוד יותר. כשהחיים שלו עברו ככה,
בצורת גרף, הוא יכל להבין שכרגע הוא נמצא בתקופה הכי טובה
בחייו. אי פעם. אם הגרף התחיל בירידה, הגיע לנקודת תפנית וממנה
התחיל לעלות... וכשערן מצא במוחו מה הייתה נקודת התפנית
הזאת...
הוא פקח עיניים.
עדיין היה לילה בחוץ. ירד גשם. סופת ברקים.
הוא פתח את מנורת הלילה לייד המיטה שלו, הסתכל על מור ישנה,
שלווה. הוא אהב אותה, באמת. ועכשיו הוא הבין. הוא קם מהמיטה
ושטף פנים. כבר לא הרגיש פחד, כבר לא הרגיש רדוף. הוא הלך לחדר
העבודה שלו, ופתח מגירה בכוננית התיקיות שלו. המגירה הייתה
מלאה כולה בפתקים קטנים ומקומטים. הוא לקח שקית ממגירה אחרת,
והעביר את כל הפתקים לשקית. את השקית הוא השאיר בידיו, והתקשר
לתחנת מוניות. בגילו הוא לא יכל לנהוג לבד. הוא הזמין מונית
שתאסוף אותו כמה שיותר מהר מביתו, לבית הקברות שבעיר הולדתו.
שאל כמה זה יעלה לו. המחיר לא היה זול, אבל הוא יכל לעמוד בו.
הסדרן אמר שהמונית תגיע תוך עשר דקות. ערן חזר לחדר השינה,
ונשק לאשתו על הלחי כדי להעיר אותה. "מור, אני צריך ללכת, לסדר
משהו." מור, חצי ישנה, שאלה אותו מה השעה. "מאוחר מותק, את לא
צריכה לקום. אני הולך עכשיו, אני אחזור מאוחר יותר. אל תדאגי
לי". מור מילמלה 'בסדר', וחזרה לישון. ערן חיכה עוד כמה דקות,
ואז שמע את המונית מצפצפת לו מבחוץ. הוא בדק שהשקית עדיין ביד
שלו. היא הייתה. הוא יצא החוצה.  
נהג המונית ניסה לפתוח בשיחה, לשאול אותו מה דעתו על המצב
הפוליטי, על מזג-האוויר, על כל דבר. ערן שתק, לא הסגיר את
הרגשות שלו. נהג המונית נאנח, אין דבר גרוע יותר מנוסעים
שתקנים באמצע הלילה. אחרי חצי שעה של נסיעה הם הגיעו לבית
הקברות. ערן ביקש מהנהג לחכות לו, אמר שהוא יחזור תוך עשר
דקות. בחוץ ירד גשם זלעפות. "היי, אתה לא מתכוון לקחת מטריה
לפחות?". "לא". הנהג משך בכתפיו, "טוב, טוב. כמו שאומרים
באנגלית, זאת ההלוויה שלך..." ערן לא צחק. הוא יצא מהמונית,
והלך בנחישות לחלקת הקבורה הצבאית. את הקבר של שלומי הוא מצא
בלי בעיות. "כאן נקבר שלמה בר, שנפטר בשנת..." כן. זה הקבר.  
ערן זרק את השקית עם הפתקים על הקבר. "אני חושב שאלה שייכים
לך". הוא אמר. אור הבזיק בשמיים. "אתה מבין," הרעם הפסיק לרגע
את דבריו, "הבנתי שהייתי חייב להרוג אותך. שהייתי חייב את זה
לעצמי, לחיים שלי. את עשרים השנה האחרונות שלי ביזבזתי בלפחד,
בלהתחרט. אבל על מה?" עוד ברק, הפעם חזק יותר. ערן לא הספיק
לפתוח את הפה שלו, וכבר הגיע הרעם. קראק-א-בום. הגשם התחזק. זה
לא היה בריא לאדם בגילו של ערן לעמוד באמצע הגשם בלילה קר, אבל
לערן לא היה איכפת. הוא המשיך: "הרי אם הרצח שהייתי עושה היה
באמת כל כך רע, הרי שאלוהים היה מראה לי את זה. הוא היה מעניש
אותי." שתיקה. הקול של הגשם נשמע מסביב. "אבל לא. אלוהים לא
העניש אותי, להיפך. מאז הרצח החיים שלי טובים, טובים הרבה יותר
ממה שהם היו לפני". לקול של הגשם הצטרפו קול של צעידות, מכיוון
שער בית הקברות. ערן הסתכל אחורה, זה היה נהג המונית, עם
מטרייה. "היי, בחור. הגשם ממש חזק, לא רציתי שתתרטב, הנה, קח
את זה". הוא הושיט לערן מטרייה אחרת. ערן פתח אותה. מתחתיה היה
נעים יותר, הטיפות הכבדות כבר פחות הפריעו. "תודה לך, עכשיו
אני מבקש ממך שתעזוב אותי בשקט לעוד כמה דקות. אני מייד מגיע".
הנהג לא אמר מילה והלך. ערן המתחיל לדבר שוב: "בעשרים שנה
האחרונות הרגשתי שאתה רדפת אותי, כשלמעשה הדבר היחיד שרדף
אחריי היה תת-המודע שלי. כל החיים שלי חשבתי שהייתי מודע אליו,
חשבתי שהייתי בשליטה, אבל טעיתי. הדבר היחיד שבו שלטתי היו
רגשות, יכולתי להראות או לא להראות כל רגש מתי שרק רציתי.
חשבתי שזהו, שהשליטה הזאת אומרת שהגעתי למודעות עצמית מושלמת.
טעיתי. רגשות ותת-מודע זה דבר שונה לגמרי, וכשתת-המודע שלי
התחיל לשדר לי דברים, נכנסתי לפאניקה."  הגשם היכה על המטרייה.
ברק. "אבל זה נגמר, עכשיו." קראק-א-בלאם! "אני חושב שסוף-סוף
הגעתי למודעות העצמית שתמיד חשבתי שאני נמצא בה, היום הבנתי את
תת-המודע שלי, הבנתי את החיים שלי מתחילתם ורק סופם. אתה יודע?
מה שאמרו לי בצבא, אחרי הרצח, שאני הוא רק קורבן, בדיוק כמוך,
היה נכון. הרבה יותר נכון ממה שהאמנתי אז".
ערן הביט שוב בקבר, ובשקית הרטובה שהייתה מוטלת עליו. "להתראות
שלומי." הוא אמר, והתחיל ללכת לכיוון המונית. אחרי כמה צעדים
הוא חזר לאחור. "ואגב", הוא אמר: "אני לא מוגבל. אולי קצת
טיפש, אולי קצת עיוור. אבל בהחלט לא מוגבל".