בהתחלה לא היה כלום.
טוב, אולי כלום זאת מילה חזקה מדי, תנו לי לנסח מחדש את
המשפט.
בהתחלה היה שם שולחן, וזהו.
רק שולחן, עף באמצע ריק מוחלט. על השולחן היתה מפה ירוקה כזאת,
שאפשר לקנות בשתי שקל בשק"ם, ועל המפה נחו להן שתי כוסות מלאות
בנוזל אדום.
ואז כל החלל הריק מסביב הפך לפינת אוכל בבית-סטודיו לייד הסנטר
בתל-אביב. משני צידי השולחן הופיעו כסאות, ועל הכסאות הופיעו
שני אנשים - האחד בחור שנראה בן עשרים ומשהו והשנייה הייתה
בחורה שנראתה בגיל תיכון. שנייה לאחר שהם הופיעו להם במקום
החלל הריק הם לקחו את הכוסות מהשולחן ושתו מהן. "לחיים" הבחור
אמר לנערה. "לחיים", היא ענתה לו בהנהון, ולקחה עוד לגימה מן
הנוזל האדום.

אחר כך לא היה כלום.
טוב, כמו מקודם, כלום זאת מילה חזקה מדי.
אחר כך היתה מיטה.
מיטה, זוגית כזאת, צפה לה ברחבים אינסופיים של זמן-חלל. על
המיטה היה מזרון זול כזה, מספוג. ועל המזרון נחה לה כרית אחת,
ושמיכה שנראתה די בלוייה. ואז, כמו במטה קסם, התחילו להופיע
הדברים האחרים. מסביב למיטה הופיע פתאום חדר שינה בבית-סטודיו
לייד הסנטר בתל-אביב. על הרצפה לייד המיטה הופיעו פתאום בגדים
שנראה שזה הרגע לובשהם פשטו אותם. חולצות, מכנסיים, תחתונים.
חזייה. על המיטה הופיעו אותם אנשים ממקודם, הבחור והנערה,
עירומים כביום היוולדם, עושים מה שאפשר לעשות כשנמצאים עירומים
במיטה אחת.

כמה דקות אחרי שזה נגמר לא היה שם כלום.
ואז פתאום צצה תודעה. 'איפה אני?' חשבה התודעה. היא ניסתה
לזוז, ניסתה לראות, אבל לא יכלה. הכל היה חדש בשבילה, הכל היה
טרי.

כעבור שבועיים, לא היה כלום. טוב, אתם יודעים - כמעט כלום. היו
צעקות, שעפו להן באוויר ריק. מילים חזקות וכועסות: "איך יכולתי
לדעת שזה מה שיקרה?" ו - "לא חשוב אם יכולת לדעת או לא, אתה
צריך לקחת אחריות!"
ואז, מסביב לצעקות הופיעו הבחור והבחורה. הוא נראה כועס, היא
נראתה מבולבלת. הם המשיכו לצעוק, עד שמשום מקום הופיעה הסטירה.
סטירה חזקה כזאת, עוקצת, שעפה היישר מהיד של הבחור ללחי של
הבחורה. היא התחילה לבכות, והוא נראה מעוצבן. צעקות כבר לא היו
שם, רק שתיקה.
שקט.
ואז היא עזבה.

במקום שעד לפני מספר שבועות היה כלום, התודעה התחילה להתפתח.
היא כבר יכלה לראות, אמנם מאוד במטושטש, אבל לראות! והיא
התחילה להצליח ולהבין מה כל איבר בגוף הקטן שלה משמש - זאת יד
קטנה לאחיזה, זאת רגל קטנה לבעיטות... מזון היא קיבלה מצינוק
קטן שהיה מחובר לה לגוף, והיא הרגישה בנח. והיה לה טוב, כל כך
טוב, לא משנה שהיא לא ידעה היכן היא נמצאת.

בחודש השלישי אחרי המיטה לא היה כלום.
טוב נו, כלום? היה משהו.
בחודש השלישי אחרי המיטה היו אותיות. האות פ', האות ל', האות
ו' והאות ת' עפות להן בחלל, מחפשות משמעות. ואז הן התחברו להן
ביחד, ועוד אותיות - חדשות - הופיעו ויצרו שלט קטן. ומאחורי
השלט הופיע בניין. והנערה, לבדה, נכנסה לבניין הקטן בדמעות,
ויצאה ממנו כשעה לאחר מכן, שונה. [מרכז רפואי ע"ש קפלן. בדיקות
הריון, בדיקות איידס והפלות]

ואז, במקום שהיה פעם כלום, היה כאב. כאב עצום, כאב חודר, כאב
מרסק. והתודעה שרצתה רק לצרוח ראתה פתאום אור גדול. היא ניסתה
להזיז את האיברים הקטנים שלה, אבל לא היה לה כח לעשות כלום.
הכאב הלך והתחזק,  הלך והתחזק, ואז...
כלום.
בסוף, לא היה כלום.