היה הייתה פעם אישה בגליל,
שיום אחד, לפני הרבה שנים, ירדה לתוך באר ליד ביתה לשתות ממנה
מים והחליטה להישאר שם לתמיד, ואילו לא היה עובר שם רועה הצאן
מן הכפר הסמוך ומעלה אותה במקרה בדלי שלו, יתכן והייתה נשארת
שם לתמיד עד שהייתה נמסה כולה ונעלמת.
כשהחזיר אותה הרועה לבית בו גרה, רטובה ורועדת כולה ומתקשה
להסביר עצמה, סימן לעצמו בעלה אביגדור על לוח הקיר במטבח שלהם
את היום ההוא כיום בו השתנתה אשתו, והחל לנהוג בה כאילו הייתה
שבירה, הסכים לפני שאמרה, נתן לפני שביקשה, רק שכח להגדיל את
מינון האהבה.
משלא הייתה יותר משמעות לדיבורים, שכחה האשה את המילים, החלה
לפעות ותוך זמן קצר הפכה לכבשה. וכל אימת שנזקקה הייתה פועה
ופועה ומסלסלת במה מה שלה עד שהייתה עולה ממנה התחינה ונשמעת
למרחקים וחודרת לבתים ומעוררת אי שקט.
כששמע את פעייתה לראשונה החל בעלה להשתדל עוד יותר והיה רץ מהר
יותר ומשרת טוב יותר ומביא ונותן ומקרב ומשפר, אולם משלא הצליח
להבין במדויק את שפת הכבשה ולהשקיט את פעייתה, וזו המשיכה
להישמע ולחלחל בלילות הארוכים ועד הבקרים הקרים נמשכה, הוא החל
להתרחק, לקנות שירותים בשכר והוא עצמו עבר לישון בחדר הסמוך,
סגר את הדלת על מנעול ואת אוזניו אטם.
הדלת הנעולה לא עזרה והמה מה לא פסק והכבשה המשיכה לכמוה
ולפעות ולקרוא ולבקש ולהפציר ולערער ולרדוף את אביגדור, עד שלא
יכול היה יותר, וכששמע אותה שוב כשכבר שכב לישון לא עמד בכך
יותר וחש כי הוא יוצא מדעתו והזעם עלה בקרבו עד שהושיט ידו
ואחז בברירה האחת שמצא, הניף אותה והשתיק את הכבשה הפועה ואחר
הפך אותה לשטיח.
כך חזר הסדר למעונו והשקט לביתו ורק נוסף עליו שטיח הדומה
לכבשה.