הפעם הראשונה - טבילת אש

כשאלך בדרכי האחרונה, ואביט מסביבי, וכלום לא יזהר, ושום אור
לא יאיר, ורק חושך ישרור מסביב, ושקט ארור, של מוות, של אובדן
החירות עלי אדמות, אז אמשיך בדרכי ,החוצה את השביל, השביל שבין
הבשר אל הפגר, בין החי למת. וכאעמוד נישא אל מול עיניו הבוחנות
של מלאך השאול, אשר מיצחו ספוג בדם המתים, ובגדיו שחורים מן
הלילה עצמו, ורק אור קלוש, כמעט בלתי נראה יבצבץ מן אחד
החורים, אז אדע, ואקלל, ואצעק בקול רם - אני מת.


הפעם השנייה - חזרה הביתה

וכשאברח, כשארוץ, כשהמוות ירדוף את צעדי, שקול צוויחתם של
הסובלים יהדהד במוחי, אז אצע משם, אל האור, מן החושך, אל
החיים, מן המוות.
ואסתכל סביבי, ואראה עצים, ושדות, ושמש עגולה וגדולה בשמיים,
וקרני אור מאירות על הבור החשוך, והכל פתאום טוב, עד שהגשם
מתחיל.
וטיפה אחר טיפה, לפתע השמיים נעשו אפורים, ורוח קפואה החלה
לנשוב, ואנשי הלמטה, רוצים להחזיר את מה שברח, והגשם נחזק,
והופך למבול, שיוצר שיטפונות, שמטביעות ערים וחורשות, ואותי.


הפעם השלישית - בממלכת הים

ואפקח את עיני, ומלח הים אז יצרוב, ואמצע את עצמי על קרקע
בוצית, מסביבי הדגים, ושאר חיות אחרות, ושום בועה לא תיצא, כי
אינני נושם, אני מת. ואשחה מסביבי, בין אלמוג לאלמוג, ואראה אז
סרטן , וכריש ומדוזה חלקה ולבנה, ולפתע יבוא אז זרם מים חזק,
ואשאב לתוך לועו של הלוויתן הענק, ואמצע את עצמי בתוך בטנו
האדירה, שריח דגים מתים, עולה מתוכה.
ואזכר בפינוקיו, ואסתכל מסביבי, למצוא משהו מוכר, מעולם החיים,
אך רק דגים מפרפרים, ושלדים, ובשר מקולקל, ושום גפרור, שום גז,
שום מצית, תקוע אני כאן לעד.


הפעם הרביעית - אסטרונאוט

ובעודי ישן, וחולם על ביתי העזוב, על משפחתי ויקירי שאת קברי
בנו, והאיש אשר את מצבתי חקק בסלע, ואת אהבותי אשר מקדש לי
בתוך ליבה, ועל כל אהוביי ושונאי, ואנשי העולם, אחשוב,  אזכר,
ואבכה על שאינם. אך לפתע מן רעש אדיר של גלים, וזרם חזק מנשוא,
ואני עף אחוצה, חצי ער, חצי רדום, ומתוך המים אל אוויר העולם,
אל השמיים, גבוה גבוה, אל מרכז החלל, שם אין אוויר, ואין דגים,
ולא יער, ולא עץ, ולא מלאך ולא שטן, רק כלום, בו עפים כדורים
וסלעים.


הפעם החמישית - יצורים שלא מכאן

בדמיוני רק חשבתי, שיצורים כאלו חיים, אפוריים הם, חצי שחורים,
מתוך חפץ ענק הם יוצאים, ואלי ניגשים, עם כל מיני מכשירים, וכל
הסרטים שראיתי, ולא האמנתי, אז חוזרים ובאים, מרצדים בתוך
הכרתי, ואני נלקח לתוך מקום, מעבדה של משוגעים, ומחובר לכל
מיני חוטים, שכובלים את נפשי וגופי כאן למעלה אצלם, ואני שוב
לא מאמין, למה כל זה קורה דווקא לי. ומחט ועוד אחת, נתקעות,
נדקרות ללא הבחנה, ודם שכבר מת יוצא וזורם לריצפה, מכסה את
כולה, עד שגופי כבר כחול, חסר חיים.


הפעם השישית -הנפילה

אני כבר זבל, דבר לא חסר ערך, לא חשוב, בשבילם אני כלום, סתם
גוש בשר שנרקב, ואת כל המחטים, והצינורות מגופי הוציאו, ולפח
הזבל אותי השליכו, מתוך עוד מליון חפצים מסריחים, לחלל
הושלכתי, סוף סוף הם הניחו לי לנפשי, והכל אז עולה, או שאנוכי
נופל, ובמהירות עצומה, שהעור כבר שורף, וכדור ענק ועגול, מתקרב
עוד ועוד, מכוסה בכחול, עננים לו לרוב, ולתוכו נשאב, והעור
מתקלף ונשרף ונחרך, והעצמות נשברות, שגופי מתנגש בקרקע.


הפעם השביעית - הסוף.

ואני קם, ומתבונן, והקהל פוהר את פיו, מתלחשים הם ביניהם, על
הפלא שהרגע ראו, איך אדם אשר נפל מלמעלה, הוא להם עכשיו המשיח,
בי קדוש הם רואים, אדם אשר נשלח משמיים.
ובבזרועותי הדקיקות הם אוחזים, צועקים הם "הנה פלא", ולמקדש
שלהם אותי הם לוקחים, וקושרים את זרועותי ללוח האבן, ואחד
בלבוש של לבן ואפור, עם כובע מוזר, וקצת מחודד, מתקרב אלי עם
גרזן ענקי, וצועק אז מילים לשמיים, ואנשים צועקים, רועדים הם
בטירוף, והגרזן מתקרב, אני הקורבן, לאל שלהם, הם חושבים
שנשלחתי, ועכשיו אני קדוש מעונה.
הגרזן אז נוחת, וראשי ארצה מתגלגל, ושום דם לא זורם, כי איננו,
ואנשים מתעלפים, והכוהן מתפלא, איזה נס הרגע קרה, סוף סוף, לא
אקום לתחייה.