צהריים. אשקלון. תחנה מרכזית. זכריה טורבלו. סדרן אוטובוסים:

"תראה, מבחינתי, אי אפשר להמשיך עם כל ההתבישנויות האלה.
שמחה מה אתה צוחק? כן! לי לא אכפת, שיקחו אותי. מה אכפת לי?!
בקשה. אנשים מתפוצצות להם חנויות, הילדים שלהם נהרגים, האמהות
בוכות, אנשים תתעוררו!  להתעורר! נו חלאס עם זה שמחה! כל אחד
מתבכיין לי, שנהרס לו וכואב לו, תובעים את המדינה. אבל אנחנו
המדינה, לא מבינים את זה אנשים?! לכו כסל אמכ, שיקחו אנשים,
שיקחו כבר ת'דתיים האלה, שיקחו מה שהם רוצים שיקחו... שיקחו
ילדים. כן! שתוק מפגר,  מטומטם. שיקחו, שיקחו, זה יופי
שיקחו."

שבע בבוקר. בית-ספר ניצנים. באר טוביה. דוית:

"אני לא יודעת הרבה. אני יודעת ש... אמא סיפרה לי ש... אה...
שצריך להיות זהירים, כי... אי אפשר לדעת. מה? שלוקחי... מה?
שלוקחים אנשים המשטרה? לא, לא ידעתי."

שר הבטחון:

"אין, ולא צריכה להיות, שום סיבה, שאנחנו לא נדע, מי, מבנינו
הוא מחבל, ומי מבנינו, אינו. זהו זה כל מה שיש לי לפרט כרגע.
תנו לי לעבור בבקשה."

דגל ישראל. רשימת קניות מגואלת בדם. רסיסי זכוכית על הכביש.
נהג מונית דתי יושב על המדרכה.
בנימנין שמואלי. עשרים ושמונה. נהג מונית.

"בושה, בושה. שתי בנות יש לי. קטנות. רחמים. נמאס לי כבר לחיות
נמאס לי. לא יכול. כל יום לבוא לעבודה, לראות את הזוועות האלה.
מה אם אני לא אחזור? מה אם יום אחד אני לא חוזר? אני לא יודע
מה יהיה, אני לא יודע. עזוב אין לי כח לזה, טוב? בסדר? אל
תעלב. טוב? פשוט, לא עכשיו. אך, תראה את כל החרא הזה."

קניון מלחה. אבי וסמי:

"כן, שמעתי על זה, חבר שלי לקחו אותו. איזה גבר. שיקחו את
כולם. שיפוצצו אותם מכות. שיפוצצו אותי מכות. לא אכפת לי. בטח.
חברה של חבר שלי מתה, התפוצצה בפיגוע, ב...זה, ב...נחלת
בנימין, כן."
"אני אין לי בעיה. שתוק, שתוק. אני אין לי בעיה. אין לי, נו
די. אני, נו די כבר, די! אני מדבר פה. אז לך תשתין. לא'כפת לי,
לך לבד. בסדר בסדר. יללה יללה, לך, לך תתלה כביסה עם אמא
שלך."אבי! בוא תעזור לי!" אה? כן! ככה אמא'שלו קוראת לו, שמע
קטע."

מועדון חרשים. חולון. נאוה:

"אני, נו חופבת פיפ בעיה עם הדתיים. הם בפדר גמור. אי אפפר
נקחת כנ אחד, ככה באמפע הרחוב, ונהגיד נו פהוא חפוד. אנפים
מתים. אני אמות. כונם ימותו. אתה אנ תדאג."

גבעת שמואל. דוד תלחם:

"לא יודע. מה אני אגיד'ך. לא יודע. לא יודע אם לשבת בשקט, או
להלחם. באמת אני אומר לך. אני לא יודע כבר מה לעשות. אני מתפלל
לאבא שלי שיעשה משהו, שיתן איזה תרופה. שידבר איתו שם למעלה,
זה שמשגיח עלינו. שיעזור לנו, שיוציא אותנו מהבוץ. שירחם
עלינו. אני מתפלל. כל היום. מתפלל. מה עוד יש לי לעשות? תגיד
לי אתה- מה? מה יש לי. אני לא יודע, אני אומר לך. פעם היו כאן
חיים שמחים. אנשים היו יוצאים בשבת, לדבר, לדסקס, להחליף דעות.
היום הכל רק מלחמות. אני מרגיש שהכל מתפורר לי בידיים, ואין לי
פתרון. הלואי והיה לי פתרון, אבל אין לי. ואני לא נשוי. אני
אומר לך, תראה ממה אני מוטרד. תראה מה מטריד אותי, כשכל עם
ישראל מתפוצץ- "אישה". כל עם ישראל מתפוצץ, אצלי במכנסיים. מה
אתה צוחק? מתפוצץ. די ברצינות אני אומר לך- שיתפוצץ זה,
שיתפוצץ זה, מה זה משנה? מה זה משנה? הוא פוצץ לי, הוא פוצץ
לי, מה זה, טטריס? מה הם חושבים להם שמה, בממשלה המחורבנת
הזאתי, שאם נמשיך להלחם נפסיק להתפוצץ? בטח שצריך שלום! תראה,
אם תריב עם חבר שלך, ותפגשו באיזה מקום, ואתה תרצה לשמוח,
ותראה שאתה לא יכול. אז מה? תתחיל להאשים אותו? שהוא מפריע לך,
ותתחילו מכות, ותגיד שאתה שונא אותו?! נו? אז זה היה שווה? אם
אתה לוקח אותו לצד, אומר לו סליחה, מה זה משנה, מי אמר קודם?
מה זה משנה? יאללה. אז עבר חתול שחור, אז מה? בסוף לא נהיה פה
בשביל להצטער."  

החל מהיום, משטרת ישראל מתחילה במבצע מאסרים של עוברי אורח
באופן אקראי באיזורים אסטרטגיים. האזרחים מתבקשים לשתף פעולה,
ולהתאזר בסבלנות ובסובלנות. ראש הממשלה מביע את תמיכתו במבצע
ויוצא בקריאה לשוטרים, לחילי מג"ב ולמתנדבים, לסכל כל נסיון,
להפר את בטחונם, ושלוותם, של אזרחי המדינה, באשר הם.

פרידה חושכזה:

"אני מבקשת, רק דבר אחד, טוב?: תהיו בשקט, טוב? רוצה לישון.
באמת. עייף. סליחה מותק."