"אתה בטלן", הסתכלתי עליה בעיניים, היא הרגע העליבה אותי, אני
שונא שאנשים עושים את זה, ישר בפנים, בלי סיבה, כנראה משעמם
להם בחיים, או שהם מקנאים - זה בטוח הסיבה.
"ולך יש תחת גדול", החזרתי לה, עכשיו אנחנו מאוזנים, עין תחת
עין, ושן תחת שן. "מה כבר אמרתי לך, אתה לא יכול לקבל
ביקורת?".
- "ומה איתך?, את יכולה לקבל ביקורת?".
-"כן אני יכולה, אני לא תינוקת כמוך",
-"תינוקת אני בטוח לא, אולי תינוק",
-"אה, אה ,אה שנון מאוד, אם אין לך משהו יותר טוב לעשות, אז
פשוט תסתום ".
"אאוץ', זה כאב", מאותו רגע ידעתי, פשוט ידעתי שזה לא היום
שלי, כל מה שאני לא יעשה, אני יפול ארצה בנוק אאוט אדיר, ככה
זה העסק עם המזל, פעם אתה נדפק, פעם אתה נדפק יותר (אין כמו
קלישאות נדושות מהצבא).
נפרדתי ממנה בשלום צונן וקר, וידעתי שבתוך תוכה היא שמחה על
הניצחון שהשיגה, זה כבר בטוח יעלה לה את הביטחון, לפמיניסטית
הזאת. אז היא ניצחה גבר בויכוח, אז היא השפילה אותו במילים, לי
זה לא אכפת עד כדי כך, אבל היא בטוח תעשה מזה כותרת ראשית, ככה
זה עם הרדיקליות האלו, לפעמים נראה לי שהן עושות הכל רק כדי
שלא יחשבו אותן לבלונדיניות טיפשות, ובסוף כל הפוזות שהן עושות
גורמות רק לנזק, אבל זה הפילוסופיות הפרטיות והפזיזות שלי.
אחרי איזה חצי שעה של אי עשיית כלום, ניגשתי למחשב וכתבתי כמה
שורות, ככה בלי כותרת, בשביל ההתחלה.
ניסיתי לחשוב על מה לכתוב, אבל שום מוזה או השראה לא נחתה עלי,
ולרגע אחד קטן נדמה היה לי שאני מתחיל לכתוב סיפור על חיזרים,
שזה באמת שפל המדרגה, הגעתי למצב, כך נראה לי, שהדבר היחידי
שאני יכול לכתוב, זה על איך יצורים ירוקים באים בחללית שלהם
וחוטפים אותי - שטויות, זה מה שזה.
כיביתי את המחשב ביאוש, וחישבתי את מהלכיי, כמו משחק שחמט עם
עצמך, אין לחץ, אין איום, יש שיעמום.
יצאתי אחוצה, נעלתי את הדלת אחריי, ככה סתם, בלי סיבה, בדרך
כלל אני לא נועל את הדלת, אני חי במקום שרוב האנשים מעדיפים
להתרחק ממנו, מקום שרק מעט אנשים מעיזים לחיות בו, מקום נורא,
אתם לא מתארים לעצמכם, אני חי בקיבוץ.
תתארו לכם לרגע מקום שהוא כמו בועה ירוקה, שום דבר לא קורה,
שום דבר לא יכול לקרות, ולשום דבר אין פוטנציאל לקרות, כל מה
שאתה יכול לשאוף אליו זה לצאת משם, וכמה שיותר מהר, אלא אם כן
אתה חובב שקט, שיעמום ושלווה, ויש לך טונה מהחומר הסודי שנקרא
- סבלנות.
קיצור, אצלינו אף אחד לא פורץ לאף אחד, אז אפשר לא לנעול את
הדלת, ככה כל היום, ואפילו להשאיר אותה פתוחה כשהמזגן פועל אם
אתה יוצא החוצה שנייה, כי אנחנו לא משלמים על חשמל.
אני לא חי לבד, בהחלט לא, אנשים שחיים לבד זה רע, ועוד יותר
רע, זה לחיות לבד בקיבוץ, זה השחטת אופי, צריך לעשות חוק נגד
זה, טוב שיש לנו רק שניים כאלו, ושניהם פריקים אמיתיים, עדיף
שלא לדעת.
קיצור, חברה שלי לא הייתה באותו רגע פיתרון סביר, למה היא זאתי
שקראתי לה "תחת גדול", אז אתם די מבינים, שעכשיו היא בטח חוגגת
עם כוס שפמניה את הניצחון, ואני נשאר לנקות את פצעיי.
רק בשביל דרך אגב, לחברה שלי אין תחת גדול שאני חושב על זה,
סתם אני קורא לה ככה, בשביל להרגיז, היא לא סובלת את זה, אבל
היא תמיד סולחת, יאמר לזכותה.
אחרי סיבוב בין הבתים בקיבוץ, שיעמם לי עד אימה, כבר אמרתי לכם
איזה מקום יבש זה הקיבוץ, נשמע כמו אידיליה, שקט, שלווה, עצים
ודשא ירוק, פרחים פורחים, אנשים נחמדים, כולם מחייכים -
גיהנום!!!.
אז חזרתי, איבדתי כבר כל תקווה שהיום הזה יתפתח למשהו, לפעמים
אין לי מושג למה אני נשאר בקיבוץ, כאילו הסיבה היחידה שמשאירה
אותי כאן, או יותר נכון שתי סיבות זה שאין לי תעודת בגרות, כך
שאני די מוגבל להתפתח במצע עירוני, ושנית, אני אוהב דברים
פשוטים, מדברים מסובכים אני נבהל.
סגרתי את הדלת אחרי, והדלקתי את המזגן שוב, היה חם באותו יום,
חום יולי אוגוסט - כמו שאומר השיר. מזגתי כוס מים קרים,
וקישטתי אותה בזוג קוביות קרח מהמקפיא, כך ישבתי על הכורסה,
בסתלבט, נהנה מהחיים, שותה מים עם קרח, יודע מה יקרה מחר,
ואחרי מחר, ואחרי אלף מחרים, ושוקע בדיכאון.
אין המשך, גם לא יכול להיות המשך, זה רק תיאור של סבל, סבל
מתמשך, זעקה של אדם שנגע באידיליה, וטעמה היה מר,
אז שקלו מחשבות ומילים, ויאללה, בואו לגדל כאן גזר.