דמדומי ערב. שני צללים נראים במרפסת הבית הקטן והישן. המתבונן
מקרוב יראה כי היושבים הם איש ואישה, שניהם נראים כאילו עברו
מזמן יותר משבעה עשורים. מכשיר רדיו קטן הניצב לידם מנגן
מוסיקה איטית, ישנה. האיש עסוק בקריאת עיתון בעל דפים גדולים.
האישה בוהה בפה פתוח מעט באוויר, קמטיה משווים לפניה צורה
מסתורית מעט. שקט.
לפתע כמו ניעורה האישה מתרדמתה, ניצבת כאילו אחזה בה רוח
במקומה. "מה קורה פה?" היא קוראת, עיניה פעורות לרווחה. האיש
מסובב אליה את פניו באיטיות ושואל "מה הבעיה?"
האישה מתיישבת במהרה במקומה ומביטה בהשתאות סביבה.
"בתיה, מה קרה?" שואל שוב האיש, מניח את העיתון על שולחן קטן
שנמצא לידו.
"איפה אני?" היא שואלת בחרדה.
"מה זאת אומרת?"
"הרגע הייתי בחורה צעירה! הייתי בתל אביב, ביליתי עם חברות
שלי, מה אני עושה פה בכלל?"
"בתיה," מנסה האיש להרגיע, "עברו שישים שנה מאז, הזדקנת. את לא
זוכרת שהתחתנת איתי?"
"לא, אתה לא מבין," אומרת בתיה, "אני הרגע חייתי חיים אחרים!
לפני רגע!"
"אני לא מבין מה את רוצה," אומר האיש וחוזר לעיין בעיתון.
בתיה מנסה להסדיר את נשימתה מעט. היא נאנחת בכבדות. מביטה
סביבה באכזבה. מעיפה מבט בשעונה. ממששת את פניה, מנגבת את
הדמעה הזולגת על לחייה המקומטת.
המוסיקה שברדיו נפסקת. "אנחנו מפסיקים את השידור," אומר
הקריין, "בכדי להודיע על פיגוע שהתרחש לפני רגעים ספורים במרכז
תל אביב".
"אה," לוחשת בתיה, "אני זוכרת".