לקח לי רגע לשמוע מה שהיא אמרה.
'נו אתה בא כבר???' היא התעצבנה עלי,
'אני מנסה!' הרמתי את קולי לאחר שסוף-סוף הבנתי את מה שאמרה.
'אתה מוכן להתחיל להקשיב לי?' היא אמרה בקול עצבני 'אני מקשיב
לך יופי...' עניתי בחצי שקר.
'טוב אין לי כח לזה!'. היא סיימה לדבר, תפסה אותי בזרוע ומשכה
אותי החוצה מהבית. הלכנו איזה חצי שעה בדרך. היא ספרה לי כל
מיני דברים, הרבה דברים. לא שמעתי כלום, וחצי ממה ששמעתי לא
הבנתי.
הרגשתי את היובש מדגדג בגרוני.
היא שמה לב שבלעתי חתיכת רוק גדולה שבקושי הצליחה להתחלק על
הושת המדברי שלי, 'מה קרה לך? אתה מוזר היום!' 'רק היום?'
שאלתי, 'אוקיי כל יום אבל היום אתה מוזר מידי...' רציתי לענות
לה איזה משהו מתחכם כשעבר איזה אוטו שהסיע ילד קטן לגן מרוחק.
החלון של האוטו היה פתוח ושמעתי את השיר 'אדון שוקו' של הכבש
הששה עשר מתנגן מהרמקולים שלו. נפלתי במקום. התעלפתי. טלי,
הידידה הכי טובה שלי, לא הבינה מה קורה לה והתקשרה מהפלאפון
שלה לאבא שלי ; 'שוב? אויש הילד הזה... תביאי אותו הנה'.
היא גררה  אותי או סחבה אותי, אין לי מושג, עד הבית שלי - חצי
שעה בחזרה.
אבא שלי מיקם אותי על שולחן המטבח. פתח את הפה ומזג לי לפה את
הנוזל החום הבהיר שהפיך בי חיים. התעוררתי כאילו כלום.
'תודה אבא, כנראה גם היום שכחתי לשתות את השוקובוקר שלי...'
'אין בעיות ילד, יש לך מזל שזו החולשה שלך ולא
"פרוץלביתבוקר"...' הוא השתעשע.
הלכנו בחזרה לתיכון שלי,; בערך אחרי 20 דקות שאלתי את טלי ;
'רגע רגע רגע, את גררת אותי כל הדרך הביתה? או שסחבת אותי על
הידים?' 'ברור שסחבתי  אותך על הידים, מה אני נראית לך?'
'ילדה עם לק חדש על הציפורנים.... אז למה יש לי שריטות על
הגב?'

רוב החלקים בסיפור זה אינם אמיתים. זה אינו סיפור דקומנטרי.
חלקים, לעומתת זאת, מהסיפור נוגעים במדיה רבה במציאות.