סופסוף החלטתי ללכת עד הסוף
להתקשר אלייך ולקוות לטוב.
הרמתי את השפורפרת, הבאתי אחו נשימה
חייגתי את המספר וחיכיתי לשנייה.
והנה את ענית עם קול כמו של מלאך
"הלו" כזה חמוד, קטן ומבוייש.
ואצלי הלב דופק, לא יכול לדבר
אני חושב אם לנתק ובסוף מצטער.
ושוב אני יושב ממש כמו אידיוט
יושב חושב, חושב יושב, ושוב מלא מחשבות.
אני חושב מה להגיד, חושב איך להתחיל
מה אני אשאל ואיך את תעני.
"אולי עדיף שלא..." אני חושב לעצמי
אולי את תסרבי, אולי את לא תרצי.
בסוף אני מחליט "ס'עמק" על כולם
אז מקסימום מ"לא" קטן לא יחרב העולם.
אני מרים שוב את השפורפרת ונותן עוד נשימה
מחייג את המספר, מחכה שוב לשנייה.
אמא שלך עונה עם קול שונה משלך
"הלו" יותר בוגר, בטוח לא שלך.
ושוב הלב דופק, אני לא יכול לדבר
אני חושב אם לנתק ובסוף שוב מצטער.
ושוב אני יושב ממש כמו אידיוט
יושב חושב, חושב יושב, ושוב מלא מחשבות.
אני חושב את מי לבקש ואיך אני אקרא לך
ומה עם אמא שלך, מה אם היא לא תקרא לך.
"אולי עדיף שלא..." אני חושב לעצמי
אולי היא תתעצבן, אותך היא לא תיתן.
בסוף אני מחליט "ס'רבק" גם עליה
אז מקסימום מ"לא" מסכן אף אחד לא ישתגע.
אני מרים שוב את השפורפרת פעם אחרונה
מחייג את המספר, פאק - יש ממתינה.
ושוב אני יושב ממש כמו אדיוט
יושב חושב, חושב יושב, הראש מפוצץ מחשבות
אני חושב מה לעשות, ממש עצבני
ולפתע צלצול בטלפון שלי.
והנה אני עוד עם קול קצת מיואש
ומצד שני "הלו" חמוד, קטן ומבוייש.