בדיוק עליתי על האוטובוס שנוסע מאשקלון לירושלים. הבטתי סביבי,
באנשים המוזרים ובחיילים העייפים, ואז ראיתי אותה. היא ישבה
שם, ללא בושה, מצמידה את פניה לחלון, מבלי לחשוב על האנשים
שיצטרכו לשבת במקום הזה אחריה. הבטתי בה ונחרתי בבוז. היא בטח
יורדת בקרית מלאכי, אמרתי לעצמי, ואז עלה רעיון במוחי. היא
צריכה להיענש. אני צריך להעניש אותה. להשפיל אותה.
הבטתי בה בעיון, בוחן את גופה השחור. היא הייתה מושכת בצורה
דוחה, מפחידה. בטח איזשהו סוג של כישוף וודו, אמרתי לעצמי,
תישאר חזק, אל תיכנע. החלטתי לפעול. התיישבתי לידה והתחלתי
לדבר. היי, קוראים לי אדי, איך קוראים לך? רחל, ענתה והמשיכה
להביט דרך החלון, יותר מדי בטוחה בעצמה בשביל כושית מזוינת.
איפה את גרה, רחל? פלירטטתי איתה כמיטב יכולתי. היא הביטה בי
ממושכות, בוחנת את פניי, את גופי. בקרית מלאכי, ענתה, חיוך
עדין על שפתותיה התפוחות. ידעתי.
בחמש הדקות הבאות הצלחתי להזמין את עצמי אליה הביתה. זה לא היה
קשה במיוחד. אני סחורה משובחת, משובחת מאד. והיא סתם כושית.
כלבה כושית מקרית מלאכי. יש שם הרבה כאלה, בקריה, ראיתי שם
אפילו שוטר כושי פעם. מזעזע. פשוט מזעזע. סיפרתי את זה לחברה
שלי לשעבר והסברתי לה שהוא בטח שיחד את כל העירייה כדי להשיג
מדים כחולים. ואז היא אמרה לי שאני אידיוט. אלף, כי אני גזען,
ובית, כי מאיפה לכושי יש כסף לשחד את כל העירייה? אז עזבתי
אותה. אני לא צריך חברה שטיפשה מכדי להבין שכושים עושים כסף
טוב מסמים. כסף מצוין. בגלל זה הפסקתי לעשן גראס. אני לא רוצה
שאף כושון ירוויח ממני אגורה. ואני לא מוכן לקחת סיכון ולעשן
חומר נגוע שעבר בידיים שחורות ומטונפות.
כשירדנו מהאוטובוס בקריה היה כבר חושך. התקדמנו ברגל לעבר הבית
שלה. היא התחילה לספר לי על המשפחה שלה, ואיך היא זוכרת את
היום בו ייבאו אותם מאתיופה, וכלמיני בולשיט כזה, ואני חשבתי
על מה שאני מתכוון לעשות לה. היא הולכת למצוץ לי, החלטתי. היא
הולכת למצוץ לי עד שאני אגמור ואשפריץ קצת לבן, הרבה לבן, על
הפרצוף השחור והמגעיל שלה. היה לה גוף די טוב, יחסית לכושית.
מוצק כזה. היא הייתה יכולה להיות ממש כוסית אם לא היה לה צבע
של חרא.
בשלב כלשהו אפילו שקלתי לזיין אותה, אבל החלטתי שזה עלול לזהם
את הזין שלי בצורה בלתי הפיכה, ושזה לא מספיק משפיל. חוץ מזה,
יש איזה תשעים אחוז סיכוי שיש לה איידס, אז באמת שלא כדאי
להסתבך. האמת, בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה שהיא תמצוץ לי.
כלומר, זאת השפלה והכל, אבל מה אם יישארו לי כתמים שחורים על
הזין? מה אם הלכלוך השחור שידבק עלי ממנה לא ירד? והיא בטח
תרצה שאני אנשק אותה לפני זה. איכס...
עצרנו. רגע, למה עצרנו? אולי זה בגלל ששלושה כושונים אימתניים
חוסמים לנו את הדרך. שיט. יופי, חמור, תסתובב בלילה בקרית
מלאכי עם איזו כושית מושתנת, ממש חכם. מי זה, רחל? שאל אחד
מהם. זה אדי, ענתה בטבעיות, חבר טוב שלי. הם התחילו לצחוק,
צחוק מרושע, ארבעתם. אתה באמת חושב שאתה יכול להראות את התחת
הלבנבן שלך בשכונה שלנו? לחש אחד מהם בקול נוטף ארס של כושון
צמא דם. בטח חשבת שתזיין אותי, נכון? אמרה רחל. הם החלו לסגור
עלי, להצמיד אותי לקיר. אולי אפילו חשבת שאני אמצוץ לך, שתגמור
עלי, תשפיל אותי.
הבטתי בהם, במקלות שבידיהם, בזעם שבעיניהם, ועיני לבשו תערובת
של שעשוע ואימה. ועכשיו אתה בטח תתחנן, נכון לבנבן קטנטן? אני
רוצה לשמוע אותך מתחנן. היא ממש נבזית, הכלבה הזאת. לכי
תזדייני, כושית בתזונה, אמרתי וירקתי על פניה. מכות כאלה לא
חטפתי בחיים שלי. אפילו איבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית חולים,
כולי חבוש, גבס על רגלי השמאלית, וחיוך על פני. מנוע החיים שלי
קיבל זריקת דלק נכבדה בדמותה של שנאה יוקדת. כושים בני זונות,
סיננתי מבין שיני הכואבות, כל הכושים בני זונות... |