"בכניסה לירושלים יש פקק גדול שנמשך עד צומת גני סכרוב" הודיע
האיש שברדיו, אומרים שהוא מקבוצת  "פלאפון"; העולם הזה הוא
פשוט חבל על הזמן, פתאום לכולם יש טלפונים ניידים, אצל אמא,
אבא, הבן החייל, אחותו בת הארבע ואצל החתול, טוב, מה אני מנסה
להסביר כאן, הרי אלה הם הישראלים-בלי פלאפון אין עם, במקום
להגיד "העם עם הגולן" צריך לומר "העם עם הפלאפון. בכל אופן
התנועה באמת זורמת לאט, אנשים מעוצבנים יושבים במכוניות
ומעשנים סיגריות אחת אחרי השניה, מתקשרים לאמא או לאישה כדי
להגיד שהם יאחרו לבית כי יש איזה פקק מזדיין בדרך לעיר הבירה.
בין כל האנשים האלה יושב אדם אחד שלא דואג ולא מאחר לשום מקום,
הוא נוסע לחבר שיש לו יום הולדת, הבן אדם בן 18, גדול ממני רק
בשבוע ויום, שמוליק קוראים לו, אחלה בן אדם שבעולם, והעיקר שלא
משנה מתי אני אגיע, הוא תמיד יהיה בבית ויחכה לי. המכוניות סוף
כל סוף שוב נוסעות, מרעישות ומסריחות את האוויר, סתם הורסים את
הסביבה, עושים חור באוזון.
 הגיע הזמן, השעה כבר שש וחצי בערב, ואני בבית של שמוליק.
אומרים שלום, דופקים חיבוק, כמו חברים טובים, יושבים ומדברים,
אוכלים צוהריים ומתכוננים לצאת.
הלכנו לבית של בחור אחד שהיה חבר של שמוליק שקוראים לו רן,
לקחנו סיגריות, נרגילות ועוד כל מיני דברים קטנים ונפגשנו כל
החברה לא רחוק מהבית של רן; באו די הרבה אנשים, מלא בנים ושלוש
בנות, ישבנו ברחוב, דיברנו והתקפלנו לכיוון רן. ישבנו סתם,
הסתלבטנו, היה משעמם רצח.
 בסביבות השעה 12 בלילה, נכנסו לבית עוד שני אנשים, בן ובת,
חבר וחברה, דופק ונדפקת. גבוהה היה מטר שבעים בערך, עיניה
חומות, פרצוף חמוד, גוף פיצוץ ובקיצור ממש כוסית. הוא גם היה
די גבוה ורזה, בעל שיער שחור ארוך ובקיצור הוא נראה כמו אדם
שאוהב לרחף בעננים בזמנו החופשי.
במשך השעה הראשונה אני חושב שהזין שלי לא יכל להירגע, העיניים
שלי רצו בין השדיים שלה לבין התחת, ניסיתי להרגיע את עצמי
וחשבתי שאין לי סיבה להרגיש כך או אחרת, הרי בסופו של דבר יש
לה חבר, הם ביחד כבר כחצי שנה ושכלום לא יצא לי. הרגשתי שאני
חייב ללכת לשירותים כדי לשחרר לחצים, נכנסתי לשירותים, שמתי לב
שאין מפתח לדלת הארורה הזו אבל זה לא הפריע לי כל כך. פתאום
שמעתי קול מחוץ לדלת
-יש כאן מישהו?
לא עניתי, הדלת נפתחה ונכנסה החברה של דודו, יעל.
 חשבתי שאני חולם, שמישהו יצבוט אותי, שאני אתעורר כבר, נתתי
לעצמי צביטה, זה כאב.
היא ניגשה אלי קרוב קרוב, לקחה את היד שלי ושמה אותה על החזה
שלה. הרגשתי את הלב שלה פועם בחוזקה ובמהירות, זה קורה רק
כשמתרגשים ממשהו, כשמתרגשים מאוד. ניסיתי לנשק אותה, אבל היא
לא נתנה לי. הבטתי אל תוך עיניה החומות והתחלתי להוריד לה את
החולצה ואחריה את החזיה, מולי הופיע חזה לא גדול ולא קטן מדי,
עומד, עם פטמות קטנות שמזדקרות להן בכיף. התחלתי לנשק לה את
החזה ולמצוץ את הפטמות כולל נשיכות קטנות ולא כואבות, הרי
אנחנו יונקים לא?!
ראיתי שממש טוב לה, והרגשתי שהיא נהיית יותר ויותר חמה
וחרמנית, ראיתי את האות שאפשר להתחיל.
הורדתי את החולצה ואת המכנס שלי כך שנשארתי רק בתחתון שלי של
חברת
"Sloggi", ירדתי לכיוון הרצפה ובדרך הורדתי את שאר הבגדים שהיו
עליה. הגעתי אל השפתיים שלה, היא הייתה מגולחת לגמרי-כמו תינוק
שרק נולד, הכנסתי את הלשון פנימה, ראיתי שהיא אוטוטו מקבלת
אורגזמה, עשיתי לה טוב עד הסוף.
אתם יודעים שהאישה היא כמו מכונה, היא יכולה לגמור כל דקה ולא
מתעייפת, והגבר לעומתה כמו מזלג חד פעמי.
עמדתי שוב על הרגלים, דחפתי אותה בחוזקה על הקיר והתחלתי לדפוק
אותה.
 יצאנו מהשירותים ושמנו לב שדודו נעלם, אחר כך שמוליק אמר לי
שמשום מה הוא יצא מביתו של רן בעצבנות לאחר שרצה להיכנס
לשירותים או משהו כזה. "Take it easy" בן אדם, מה קרה? היא לא
נשואה לך או משהו, אתה תימאס עליה, היא תלך לאחר, ואז לעוד
אחד, ועוד אחד וכך הלאה, הרי אמרתי שהן כמו מכונות.
יושבים בבית ומעשנים נרגילה, אני מרגיש כמו בחקירת פנים
מחורבנת. "מה עשיתם?", "איך היה?", "איך היא?" וכו'. הייתי
חייב למצוא איזה מקום שקט שבו לא ישאלו אותי שאלות מפגרות, חבל
רק שיעל הלכה, יכלתי לשבת איתה, וככה המקום ההכי שקט היה
המטבח. המטבח בנוי בצורה די יפה, הוא לא גדול מאוד, שיש שחור,
עץ חום, מקרר ישן ומקום הישיבה שלי היה מעל המכונה לשטיפת
כלים. סוף כל סוף מצאתי לעצמי מקום וזמן כדי לחשוב קצת על מה
שקרה בשעות האחרונות. יעל הלכה ולא השאירה לא מספר טלפון, לא
כתובת, לא כלום, הרגשתי כאילו, היא באה, קיבלה זין, והלכה
אלוהים יודע לאן כאילו לא קרה כלום.
 השעה שתיים בלילה. מתקפלים וחוזרים לביתו של שמוליק.
"Home sweet home, but not mine" אמרתי לעצמי כשנכנסנו לבית.
שמוליק בא עם החברה שלו, היא נראת די בסדר אבל לא בראש שלי.
שמוליק הוא חבר טוב שלי ולא בא לי לקלקל את זה.
הלכנו לישון, השקט בבית היה דומה לזה שבבית הקברות, אתה שוכב
על המיטה ומרגיש כאילו מסביבך יש אדמה, ומעלייך אבנים גדולות
שגם עליהם יש לא קצת אדמה, אין אויר לשאוף, חנוק, קר, רטוב
ובוצי. כך אני הרגשתי, אני לא יודע מה תקף אותי פתאום אבל
הרגשתי שאני חייב לצאת ולעשות משהו מטורף.
 השעה חמש בבוקר, העיר עדיין ישנת, רק אדם אחד נמצא בחוץ.
השמש כבר החלה לזרוח, הרוח מתחממת, אף אחד לא חושד בדבר, סתם
עוד בוקר רגיל מתחיל בירושלים.
התחלתי לצעוד לכיוון "תלפיות", תמיד רציתי לעבור שם בכל השטח
של המקום ולראות את כל חנויות המכוניות שיש שם, כי אני
ומכוניות זה כמו אח ואחות. ניגשתי לחנות של "Audio" וראיתי
מכונית יפיפייה, דיי נמוכה, כסופה ומאחור היה כתוב באותיות
גדולות שם הדגם "TT", אני מכיר את הדגם הזה, זה אחלה רכב, חזק
כמו שור. הרכב עמד עם החלק האחורי לחלון הראווה, מד הדלק שלה
הראה שהיא מוכנה לנסוע. בשכל שלי "נדלק", צד אחד אמר לי "תנפץ
את החלון, קפוץ לאוטו וסע כוס אמוק מכאן". אבל צד שני אמר לי
"בחייך, תעזוב את האוטו, תלמד, תעבוד, תרוויח הרבה כסף ותקנה
לעצמך רכב פי כמה וכמה יותר טוב מזה". המצב הזה ממש בלבל אותי,
ממש לא ידעתי מה לעשות.



 קול נפץ אדיר נשמע באזור "תלפיות" אבן גדולה וכבדה עפה על
חלון הראווה ומנפצת אותו לזגוגיות קטנות, בחור צעיר נכנס לאחת
המכוניות ומתניע אותה, יוצא ברוורס מהחנות, האזעקה צורחת לכל
עבר, הגלגלים משמיעים חריקה חזקה, המנוע נשמע כמו טיגריס השואג
בכדי למשוך את תשומת הלב של הנקבות ותוך מספר שניות הרכב
והבחור נעלמים. "צריך לנסוע כמה שיותר רחוק, אולי לרדת לאילת,
אבל צריך לקחת איתי מישהו אחרת יהיה משעמם מוות" אמרתי לעצמי.
מצאתי טלפון ציבורי, עצרתי לידו והתקשרתי לשמוליק:
-הי שמוליק מה קורה אחי?
-איפה אתה?
-אל תשאל אחי, נטרפה עלי דעתי, הייתי חייב לעשות משהו מטורף..
-אז מה כבר עשית?
-שום דבר מיוחד, בסך הכל גנבתי מכונית מחנות הבית שלה ואין לה
מספר רישוי, למעשה.. אין לה כלום.
-וואלה, אחי אתה ממש מפגר, תגיד לפחות כסף יש עלייך?
-בערך מאתיים חמישים, שלוש מאות שקל.
דקה דומייה,
-אם מישהו שואל עלייך מה אני אמור להגיד?
-כלום, תגיד שכל מה שאתה יודע זה שנעלמתי מאוד מוקדם בבוקר
ומאז לא יצרת איתי קשר.
-טוב, אתה צריך עוד משהו?
-כן, אני רוצה שתמצא לי שותף לנסיעה, לא ממש בא לי לנסוע לבד
ולמות משעמום, אני רוצה בן אדם שאוהב הרפתקאות, יש לך כזה?
-אני חושב שיש, אתה זוכר את ההיא שהיתה החברה של דני, לפני
איזה שנתיים?
-כן!?
-היא תשמח לנסוע אתך, היא בדיוק רבה עם ההורים שלה כאסח והם
סילקו אותה מהבית, אז אני חושב שהיא תשמח לבלות אתך, בסדר?
-אחלה אחי.
-תישאר ליד הטלפון הזה, אני אתקשר עליך עוד דקה ואגיד לך איפה
ומתי תיפגשו, בסדר?
-מצוין, סבביישן אחי ביי.
-ביי.
 היא נראתה ממש פיצוץ, די גבוהה אך לא יותר מידי, חזה די גדול
ומעוגל, גוף בינוני ופרצוף ממש חמוד. היא נכנסה לאוטו, נתנה לי
נשיקה בלחי וביקשה שניסע כבר, לפני שיצאנו לאילת עברתי ליד
הבנק והורדתי שבע מאות שקל, כדי שיהיה כסף. בדרך סיפרתי לה
מאיפה בכלל המכונית היפיפייה הזו, לאן אנחנו נוסעים ובאיזה
צרות אני סיבכתי את עצמי.
הירידה של ים המלח לא הייתה ממש נעימה, בעיקר כאשר אחריך דוהר
שוטר תנועה שכל כמה שניות צועק "נהג, תעצור בצד", תמר ישבה
מקופלת בכיסאה כשהיא לוחשת "זהו, זה הסוף". אבל לא, ידעתי היטב
שזה לא הסוף, ידעתי מצוין שזו רק ההתחלה.
הצלחנו לרדת את הירידה של ים המלח בשלום, בכביש הישר שברתי הגה
ימינה ונכנסנו לכביש עפר, השוטר היה עדיין מאחורי, רק שעכשיו
הוא לא צורח כמו משוגע אלא הצופר שלו עושה את העבודה הזו;
לחצתי על הגז, העברתי הילוך וראיתי איך השוטר נעלם מאחורינו
לאט לאט.
 "יוטבתה" זה החניון ההכי טוב שיכול להיות לנו בארץ, לפחות זו
דעתי, יש לך כאן הכול, אוכל, שתייה שכוללת את השוקו ההכי טעים
בארץ "שוקו יוטבתה", שירותים ודלק לאוטו.
אני הלכתי לתדלק ותמר נעלמה לשירותים. עברו בערך עשרים דקות עד
שהתחלתי להבין שמשהו לא בסדר, מה אפשר לעשות בשירותים עשרים
דקות?
ניגשתי לשירותי הנשים, ומצאתי אותה יושבת על מדרגות הכניסה,
בוכה.
-הי מותק מה קרה לך חמודה? למה את בוכה?
-לא חשבתי שזה יהיה מסוכן כל כך, אנחנו בצרות צרורות עכשיו,
אתה יודע?
-אני יודע את זה מצוין, וזה מה שאמרתי לך בהתחלה. אבל את
יודעת, אני אתן לך אפשרות אחרת, עוד לא מאוחר מידי לעזוב, יש
כאן תחנת אוטובוס תעלי ותיסעי לירושלים, ומי יודע אולי תשלימי
עם ההורים שלך ותתחילי לחיות באושר ועושר כמו באגדות.. טוב אני
זזתי, אין זמן, אז שיהיה לך בהצלחה מותק, ביי ביי.
ישבתי בתוך המכונית, פתחתי חלון, הדלקתי סיגריה, הדלקתי את
המנוע, יצאתי מהחנייה, עמדתי על המקום עוד כמה דקות בתקווה
שתמר תחזור, לחצתי על דוושת הגז והתקדמתי לכיוון היציאה
מהחניון. ביציאה עמדה תמר, היא ביקשה שאני אעצור ואתן לה
להיכנס, היא נכנסה לרכב ונסענו בשתיקה עד אילת. אני הרגשתי
כאילו אני נורא גאה בה, למרות הכל היא לקחה על עצמה החלטה לא
קלה, מה אתם הייתם מחליטים במקומה?
 הבחור הכושון ההוא אמר לי לחכות בפינת "הקניון האדום" בשעה
אחד עשרה בלילה. השעה הייתה אחד עשרה וחצי, ג'יפ גדול נכנס
ברוורס מול האוטו שלי, בחור לבוש כולו בשחור יצא מהרכב, התקרב
אליי חייך ואמר,
-הי אתה אלכס נכון? שמעתי עלייך בחדשות, אמרו שירדת לאילת,
המשטרה כאן בכוננות מלאה.
-וואלה באמת? תודה אחי, טוב לדעת שאני מפורסם.
-טוב, בוא יש לי חומר טוב בשבילך, ומה גם בשביל אחד כמוך יש לי
מבצעים מיוחדים.
הוא פתח את תא המטען של הג'יפ ובפנים היו מחוברים לדפנות
ולבסיס המון נשקים. רובים, אקדחים, מטעני חבלה, פצצות, רימונים
וכל מה שרק יכול לעלות לבן אדם לא נורמלי בראש. לקחתי את מה
שאני צריך, כי אני נחשב לפושע עכשיו אז כמו כל פושע אני צריך
נשק להגנה עצמית, שילמתי לו, הבטחתי לשמור על סודיות מוחלטת,
איחלנו אחד לשני בהצלחה ונסענו כל אחד לדרכו.
נסעתי לעיר כדי לקחת את תמר מ"פאב שלושת הקופים". החלטנו פה
אחד לעזוב את אילת, נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע, אבל לאן לא
ידענו.
 נסענו בערך עד סוף שדה התעופה, הסתכלתי במראות וראיתי רק
חושך.
"נהג, אנחנו מזהירים אותך, עצור בצד מייד ולא נתחיל לירות"
נשמע מאחור. הסתכלתי שוב במראות וראיתי מסביבי המון אורות בצבע
כחול ואדום, הן היו בכל מקום, בערך חמש או שש ניידות. ציוויתי
לתמר להשכיב את הכסא שלה למקרה שהמטומטמים האלה באמת יתחילו
לירות, היא השכיבה את הכסא, הביטה בי ואמרה "אני אוהבת אותך
אלכס, בהצלחה".
ראיתי את אחד השוטרים מתקרב אלי במהירות, הוצאתי את אחד
האקדחים ויריתי עליו כשהוא כבר היה ממש לידי. אני מנחש שפגעתי
בו, הרכב שלו סטה לפתע מהכביש וירד לשוליים. כמה שניות אחרי זה
שמעתי צרור אחרי צרור של ירי, הפעם אני הרגשתי שזה הסוף.
הזגוגיות של החלונות התנפצו, השוטרים המזדיינים ירו ללא רחמים,
הרגשתי את הרכב יורד טיפה לצד, לא ראיתי לאיפה אני נוסע,
הרגשתי שאנחנו מתהפכים, שמעתי את תמר צורחת. פיצוץ חזק, האוטו
נחת על הגג אחרי שהתהפך מספר פעמים, הסתכלתי ממה שהיה פעם חלון
וראיתי המון אבק, ראיתי את תמר שוכבת כשידיה מלאות דם, בוכה.
פתחתי את הדלת שלי, נפלתי על האדמה, זחלתי אל תמר, פתחתי לה את
הדלת לקחתי אותה על הידיים והתחלתי לצעוד. פתאום שוב הכל הזה
"תעמוד במקום ותן לבחורה ללכת", המשכתי ללכת ושוב הקול הזה "תן
לבחורה ללכת או שנירה בך", לא היה אכפת לי ממה שהוא אומר
והמשכתי ללכת. נשמעה ירייה, כאב חד תקף אותי ועבר בכל גופי,
נפלתי על הברכיים ושחררתי את תמר, היא ניסתה להרים אותי, אבל
לא הצליחה, הרגשתי שהכל נגמר אבל זה היה ממש כיף. חיבקתי
ונישקתי את תמר, אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאנחנו עוד נתראה,
קרצתי לה וסגרתי את עיניי תוך כדי שאני משתטח על האדמה.
 פתחתי את העיניים שלי, ראיתי שרק שוטר אחד עומד ליידי ושומר
עלי, כאילו שאני, הגופה, אברח לאיזה שהוא מקום. הוצאתי את
האקדח שהיה לי פעם בגב, כנראה סחבו אותי על האדמה והוא נדחס
לתוך התחתונים, כיוונתי טוב טוב ויריתי כדור אחד. השוטר צנח
ארצה כמו פצצה. קמתי על הרגליים, הסתכלתי על הכתף הפצועה שלי,
נכנסתי לג'יפ "מיצובישי" המשטרתי, מצאתי כסף, נשק, פרטיי השוטר
ותיק עזרה ראשונה, חבשתי לעצמי את הכתף, ניגשתי לשוטר, לקחתי
את בגדיו ואת כל שאר הדברים השייכים לו שהייתי צריך והצדעתי
לו. נכנסתי לג'יפ, הדלקתי את אורות הצ'קלקה והתחלתי לדהור
לכיוון אילת. עכשיו נשאר רק להוציא את תמר מהמשטרה, לא ממש
קשה, נכון?
 איזה כיף זה לנסוע ברכב משטרתי, תמיד חלמתי להיות שוטר רק
שמשום מה אני נהייתי ההפך, נהייתי פושע, פושע מתועב ובנוסף לכך
כבר חצי שעה אני גם רוצח, ולא סתם רוצח אלא רוצח שוטרים!? רוצח
את נחלום שלי!? ושלא נדבר על מה שעוד עלול לקרות.
נכנסתי לאילת, אף אחד לא חושד בכלום, למה שיחשדו בשוטר?
הגעתי לתחנת המשטרה העירונית, פתחו לי את שער הכניסה, נכנסתי
לחניון וחניתי את הרכב כמה שיותר קרוב לכניסה לבניין. נכנסתי
לבניין, אמרתי שלום ליומנאית וניגשתי למעליות, נכנסתי לאחת
מהן, על השלט במעלית היה כתוב "חדר חקירות- קומה 4", לחצתי על
הלחצן 4 והדלתות נסגרו. נכנסתי לחדר וראיתי את תמר יושבת לבד.
-הי
היא הביטה בי כאילו ראתה רוח רפאים, אבל האמת שזה די נכון, אני
הרי אמור להיות מת, היא ראתה איך יורים בי והכל.
-אלכס? זה באמת אתה?
-כן זה אני תמר. תשמעי אי נורא שמח לראות אותך אבל הבעיה
שאנחנו צריכים לגשת מייד לעסקים, עם מישהו יקלוט אותי כאן אז
אני באמת אוכל אותה. את רוצה לצאת מכאן נכון?
-כן, כבר כל כך נמאס לי מכל השאלות שלהם, והשוטרת הזו סוף סוף
הלכה להביא לי קפה..
-אמרת שוטרת? יו, זה ממש טוב. בסדר תשמעי, בשביל לצאת מכאן את
צריכה לקחת את המדים של השוטרת, את הנשק ואת הפרטים שלה. אבל
את מבינה שהיא לא תביא לך ככה סתם נכון?
-כמובן שלא.
הוצאתי את אחד מהאקדחים שלי חיברתי אליו משתיק קול, שמתי אותו
על השולחן והסתכלתי לה בעיניים.
-אתה רוצה שאני אהרוג שוטרת? אתה מבקש ממני לרצוח?
-אני לא מבקש ממך כלום, זה רק לטובתך, אם את לא רוצה, לא צריך,
אני אסע מכאן לבד. אבל תמר, תביני מותק, זו הדרך היחידה בשבילך
לצאת מכאן.
-אני לא יודעת.
-טוב את תחליטי מה את רוצה לעשות, אני יוצא עכשיו ואחכה לך חמש
דקות בחוץ בתוך ג'יפ משטרתי שהמספר שלו הוא 303, אם לא תגיעי
אני עוזב בלעדייך. בהצלחה.
נישקתי לה את המצח ויצאתי מהחדר, ומהבניין בכלל, נכנסתי לרכב
והתחלתי לספור. אחרי פחות מחמשת הדקות המוקצבים, נכנסה שוטרת
לג'יפ, הניחה אקדח על הרגל שלי ואמרה בלחש "יאללה, תיסע".
אני שוב הרגשתי שאני גאה בה, אני לא בטוח למה, אבל היא נכנסה
לרכב כאילו לא קרה כלום, היא התנהגה כמו מקצוענית, עבודה נקייה
ואין דאגות.
 חזרנו לירושלים, עצרנו ליד בנייני האומה, שם מצאתי טלפון
ציבורי וממנו צלצלתי לשמוליק.
-הלו, שמוליק, אחי, מה נשמע?
-אלכס זה אתה?
-כן בטח, מי עוד יכול להרשות לעצמו להתקשר עלייך בשעות הקטנות
של הלילה!?
-אתה חתיכת חרא, מניאק, זונה, שרמוטה ועוד המון דברים אתה
יודע!
-תודה אחי, על מה ולמה?
-אני יושב בבית, שומע חדשות, רואה את התמונה שלך, תמונה של
פושע שנהרג במהלך מרדף משטרתי ואת תמר במשטרה, ההורים שלה
משתגעים לגמרי, עכשיו שמעתי שרצחו שני שוטרים וה"גופה" שלך
נעלמה; אולי תסביר לי מה לכל הרוחות הולך שם???
-נו... היו לנו כמה סיבוכים בדרך, שום דבר מיוחד.
-שום דבר מיוחד??? רצח שוטרים זה לא שום דבר מיוחד! אתה יודע
מה יכולים לעשות לך? אתה מטורף לגמרי.
-סם, זה לא רק אני, אני ותמר מתחלקים חצי חצי.
צחקתי צחוק מרושע ומטומטם.
-זה לא מצחיק! אתם ממש מזכירים לי את בוני וקלייד, רק שזה נוסח
הארץ..
-תגיד להורים של תמר שהיא שולחת אותם להזדיין והיא לא חוזרת
לבית, להורים שלי תגיד שאני לא חוזר לבית בזמן הקרוב. זה הכל
בינתיים. ביי אחי.
-חכה אלכס..
ניתקתי את השיחה. "בוני וקלייד נוסח הארץ", זה יכול להיות
מעניין חשבתי לעצמי "אבל מה הם היו עושים במצב שלנו, אנחנו הרי
זקוקים לכסף". פתאום נזכרתי שיש איזו חנות קטנה ברחוב יפו,
אומרים שעושים שם הרבה כסף, אז מה כבר יש לנו להפסיד? את
החיים?
 כדי לקחת את כל הקופה מ"הפינה של יוסף" לא היה צריך להתאמץ
יותר מידי, סך הכל נכנסנו, אמרנו לו משהו בסגנון של "יאללה
חתיכת בן זונה, תן את כל הכסף או שאנחנו שולחים אותך לבלות
מאחורי סורג ובריח"; המסכן נבהל וכמעט השתין במכנסיים, לקחנו
כאלף שקלים, אוכל וכמה בקבוקי אלכוהול, ונסענו לאחד היערות
באזור לחגוג את "השחרור" שלנו.
לא היה ממש אכפת לי על מה כולם חושבים ועד כמה ההורים שלי ושל
תמר דואגים, למה מה כבר הם יעשו? יקראו למשטרה? יקראו לנו? כל
מה שהיה אכפת לי ברגעים אלה זה שאני ותמר נהנה כמו שצריך, אחרי
הכל יש לנו עוד המון עבודה.
אני חושב ששתינו ואכלנו את כל מה שהיה לנו והיינו די שיכורים
אבל גם נורא שמחים. סוף סוף אנחנו לבד, אף אחד לא מפריע, אף
אחד לא רודף אחרינו, יש קצת חופש.



אחרי שאכלנו ניקינו את הזבל מהשולחן ואני הושבתי את תמר עליו,
נישקתי אותה, נישקתי את צווארה. התחלתי לפתוח את כפתורי החולצה
שלה והיא את שלי, הורדתי לה את החולצה, נישקתי לה את החזה.
פתחתי והורדתי את החזייה שלה, שוב נישקתי לה את החזה, נישקתי
לה את הפטמות. היא נעמדה על הרגלים ופתחה לי את החגורה ואחריה
את המכנס, היא הורידה אותם ממני לאט לאט תוך כדי שהיא מנשקת לי
את הבטן, היא הורידה לי גם את התחתון, וירדה למטה עם הראש,
הרגשתי את השפתיים שלה נוגעות לי בזין, ואז את הלשון שלה, היא
ליטפה לי אותו עם הלשון ואז הכניסה את כולו לפה והתחילה למצוץ,
זה היה כל כך טוב, הרגשתי כאילו אני בגן עדן עם היצור ההכי יפה
והמתוק בכל הגלקסיה, ראיתי אותה  ונעשה לי טוב בלב, הרגשתי
שאני תכף גומר לה בפה, היא ידעה את זה ולא זזה, לחשתי צליל של
הנאה, ונחל קטן של צבע לבן נכנס לה אל תוך הגרון, היא בלעה
הכל, הייתי בשוק. היא עלתה על הרגלים, הביטה לי בעיניים ואמרה
בלחש "עכשיו תורך לעשות לי את הכיף של החיים".
השכבתי אותה על השולחן כאשר רגליה למטה, נישקתי אותה בחזה,
החלקתי לבטן, רגל אחת, רגל שניה, הגעתי לעמק היפיפה, נישקתי
אותה, הוצאתי את הלשון, מצאתי את הדגדגן והתחלתי לשחק בו עם
הלשון, "אההההה" היא צעקה "כן אלכס, כן, אני אוהבת אותך", "כן"
ובצעקות אלה היא גמרה.
היא התיישבה על השולחן הסתכלה לי בעיניים ואמרה,
-אין לי המון ניסיון אבל אתה לא הראשון שלי, ויש לך מגע של
קסם, אתה ההכי טוב, תגלה לי את הסוד שלך"
-עוד מעט, תנסי לגלות לבד, כי אני לא יכול לומר כלום.
היא רצתה להגיד משהו אבל אני הספקתי לשים לה יד על הפה. שוב
השכבתי אותה על השולחן, התקרבתי אליה, הסתכלתי לה בעיניים
והחדרתי את הזין שלי לתוכה, התחלתי לנוע קדימה ואחורה, תמר
התכווצה, הפה שלה היה פתוח, היא נאנחה, החזקתי אותה בחוזקה
בידיעה שזה כואב לה, קדימה ואחורה, שוב ושוב, את הגניחות שלה
אפשר היה לשמוע מכל פינה של היער, ועוד הפעם, קדימה ואחורה,
היא צרחה את גניחתה האחרונה וזהו היא גמרה אני גם, קיבלה את
האורגזמה ההכי טובה שקיבלה אי פעם, היא התיישבה, הביטה בי
ואמרה כשהיא מתנשפת בכבדות,
-תגיד, סוס פרא שכמוך, יש לך עוד כוח?
-תלוי למה?
-לעוד פעם אחת?
-בשבילך תמיד יש לי כוח!
-בוא, תעלה על השולחן.
היא לקחה את היד שלי ואני עליתי על השולחן, היא נעמדה על ארבע
כאשר הישבן שלה מול הזין שלי, שמתי את ידי על האגן שלה, ניגשתי
אליה קרוב קרוב, והתחלתי להחדיר לה מאחור, הגוף שלה נע קדימה
ואחורה, בקצב מטורף, החזה שלה נע גם הוא, שמתי את הידיים שלי
אל החזה שלה והתחלתי לעסות אותו, זה היה כל כך כיף גמרנו נורא
מהר. היא התיישבה לידי שמה את ידי בידה נישקה אותי ואמרה "אני
אוהבת אותך אלכס, תודה, היה פיצוץ".
התלבשנו, נכנסנו לניידת, הורדנו את המושבים ונרדמנו.



 פקחתי את העיניים והבטתי בשעון, השעה הייתה 12:30, החום היה
כבד, אי אפשר היה לנשום בתוך הניידת, ראשה של תמר היה מונח על
הבטן שלי היא ישנה כמו תינוק. לקחתי את ראשה והנחתי אותו על
הכסא, היא התהפכה, מלמלה משהו ושוב נרדמה, לקחתי את הקשר
המשטרתי הדלקתי אותו ויצאתי לבחוץ להתמתח קצת, אולי אפילו קצת
לנשום, אם יש אויר.
הקשר היה מת, זה העלה אצלי כמה חשדות כי בירושלים הקשר לא יכול
להיות מת אפילו לא לדקה,  תמיד יש לשוטרים עבודה, ועליה
מדווחים רק בקשר, אלא איך עוד?
הסתכלתי מסביבי ולא ראיתי דבר, היער היה שקט, כמו באגדות,
הציפורים מצייצות, העצים חורקים קצת, הכל כל כך שלו ונעים;
פתאום שמאתי רעש של חריקה חזקה מאוד, מהעצים, כנראה מהחלק
העליון שלהם, פתחתי את דלת הרכב והוצאתי אקדח, הצצתי בזהירות
למעלה וראיתי משהו שחור וגדול יושב על הענפים, לאט לאט התחלתי
להבין שזה בן אדם לבוש בשחור, ראיתי את כפפותיו וראיתי בקושי
שיש משהו בידו, משהו שדומה לרובה צלפים.
 חיברתי את החלקים של הפאזל במהירות עצומה, הבנתי שהצלף הזה
לא נמצא שם במקרה ושהקשר לא מת במקרה, עלו עלינו.
התרוממתי קצת, הרמתי את האקדח וכיוונתי אותו לצלף, ובלי לחשוב
פעמיים יריתי כמה יריות, ההד של הירי נשמע בכל היער, הצלף ככל
הנראה נפגע, אבל פציעתו בטח הוחמרה בגלל שנפל מהעץ. תמר
התעוררה מייד, ובשכיבה שלפה את אקדחה וכיוונה אותו לחלון,
נכנסתי לרכב התנעתי ולחצתי על הגז.
-מה זה היה?      
שאלה תמר...
-צלף, כנראה שוטר, אני חושב שעלו עלינו. אגב, בוקר טוב, איך
ישנת?
-ישנתי טוב עד לפני כמה דקות.
-טוב אני שמח, בואי נעוף מפה לפני שנגלה עוד יצורים כחולים
ביער הזה.
רק סיימתי את המשפט ושמעתי רעש של ניפוץ מאחורה, הסתכלתי במראה
וראיתי ג'יפ שחור גדול רודף אחרינו, הלוחית זיהוי שלו הייתה
מוזרה, מהחלון יצא איזה מכוער קרח,  מחזיק אקדח בידו, ומשהו
מטלטל ליד האוזן שלו. "אוזניה אמרתי לעצמי".
-לא, לא יכול להיות.
מלמלתי לעצמי...
-מה לא יכול להיות?
שאלה תמר כשהיא מורידה את הכסא, נשכבת על הבטן ומכוונת את
אקדחה לג'יפ.
-אם אני לא טועה מותק, האהבלים הכחולים הביאו עלינו את השב"כ.
-זה לא טוב.
-אני מסכים אתך, בואי נפתר מהם.
שמעתי עוד ניפוץ, הקרח הבן זונה גם כן נהיה צלף, השמשה הקדמית
הייתה "קצת" מנופצת ומחוררת.
הוצאתי את האקדח שלי, תמר התחילה לירות על הג'יפ השחור, פתאום
משום מקום הגיח עוד ג'יפ כזה והתחיל לנסוע צמוד עלי מקדימה,
החלונות שלו מאחורה נפתחו ומהם יצאו עוד שני קופים עם רובים.
הוצאתי את האקדח והתחלתי לירות, פגעתי באחד, אבל אז שמעתי רעש
איום מעל הרכב, הוצאתי את הראש מהחלון וראיתי מסוק שחור,
ובתוכו עוד צלף, פתאום שמעתי הרבה פיצוצים קטנים, הגג שלנו
נהיה מחורר לגמרי, הבטתי לצד ימין ושם שכבה על הכסא תמר, דמעות
על לחייה, ונחל קטן של דם זרם מהפה שלה, היא ניסתה למלמל משהו,
אך כנראה לא היה לה את הכוח הדרוש לכך, אני בינתיים הורדתי את
העיניים מהכביש והסתכלתי רק על תמר, אני הבנתי שזה נגמר, אבל
אני כל כך אוהב אותה, וכל כך לא רוצה לאבד אותה, עזבתי את
ההגה,
והתקרבתי אליה, נישקתי אותה וליטפתי את פניה בפעם האחרונה,
הרגשתי את הריח שלה ואת נשימתה, דמעות זלגו מעיני, חיבקתי אותה
חזק, הסתכלתי למעלה וראיתי רק חושך.
 במשך כמעט שנה שפטו אותי, הגישו ערעורים וביקשו נחמה. אבל לי
לא היה אכפת, ועכשיו אני יושב בתא בכלא, כותב את הסיפור ונזכר
באהבת חיי, בתמר שתמונתה עומדת לי על השולחן מולי, כמה חבל
שהיא לא פה, וכמה אני אוהב אותה.
יש לי עוד שלושה מאסרי עולם לשבת, זה לא כל כך הרבה, רק 75
שנה אבל אתם יודעים, זה היה שווה את זה.