ספק קל עלה בראשו של אדם, כשראה שלט ענק עם אותיות אדומות
שעשויות מנורות תאורה- "כאן שערי הגיהנום. הכניסה היא רק למי
שהתבקש להיכנס".

אדם תהה, מה זאת אומרת- הרי אף אחד לא אמר לו, כמו שמספרים בכל
הבדיחות- אם הוא צריך ללכת לגיהנום ולמה, וגם לא היה באיזור
שלו שום מקום אחר ללכת אליו מלבד הגיהנום.

חכך אדם במוחו, אם כדאי לו להיכנס אל הגיהנום.
ואדם בסופו של דבר החליט:

הוא יישאר ליד שערי הגיהנום, עד שמישהו יעבור ויסביר לו מה
עושים, אם הוא חייב בכלל להיכנס לגיהנום או שיש לו אופציה
אחרת...
בינתיים, עד שבא מישהו, ניסה לחשוב אדם איך זה שהוא הגיע במותו
דווקא למקום הזה.

הוא עבר במוח שלו על כל הבדיחות שהכיר, ואפילו בהן לא מצא שום
סיבה הגיונית לכך שישימו אותו דווקא שם.
אדם ישב ליד שערי הגיהנום, וחיכה. המקום שהוא היה בו היה ריק
מאנשים, ירוק, מלא פרחים, נוח מאוד, שקט, וריח טוב היה באוויר.
אדם הסתכל על סביבותיו, ואז הביט בשעונו.

השעון עמד על השעה שבה הוא מת. ארבע לפנות בוקר. אדם לא ידע
ממה הוא מת, אז הוא התחיל לחפש פצעים או איזשהו סימן שייתן לו
רמז לאיך שהוא מת.

אדם היה גבר צעיר, בריא, חסון, לא מישהו שהגיוני שחטף שבץ או
חטף התקף לב. הוא גם לא היה חולה באיזושהי מחלה. גם לא היו לו
קשרים כלשהם עם המאפיה, או העולם התחתון...
ולא, אחרי בדיקה מעמיקה של גופו, אדם לא מצא אפילו פצע אחד,
שירמז על אופן מותו. מה שבטוח, זה שהוא לא זוכר מזה כלום,
ושהוא קרוב לודאי עדיין ישן כשהוא מת.

אישה זקנה עברה לידו. היא לבשה פאה שמזכירה פאות של
דראג-קווינס, והיה לה איפור דרמטי ומאוד כבד.
היא נראתה תשושה, כאילו הלכה כברת דרך לפני שהגיעה אל שערי
הגיהנום.

אדם, שחיכה כבר הרבה מאוד זמן (הוא לא יכל לדעת את זה מלבד לפי
התחושה הנוראית של רעב כבד בבטנו), התנפל עליה ושאל אותה, אם
היא יודעת מה הוא עושה שם, או מה צריך לעשות.

"צריך לעשות משהו?", שאלה הזקנה את אדם.
אדם חשב שהיא בטח סתם טיפשה, כמוהו, וגם היא לא יודעת. למרות
שהוא נורא קיווה שהיא תגיד משהו משמעותי.

הזקנה הוציאה מהתיק שלה כיסא מתקפל, והתיישבה עליו. אדם
קינא...

עברו עוד הרבה אנשים, וכולם בסופו של דבר התיישבו ליד הזקנה,
ולכולם היו כיסאות מתקפלים. רק לאדם לא היה. ומה שהיה לו מוזר,
ומעצבן, זה שאף אחד לא ידע מה לעשות עם שערי הגיהנום- אם
להיכנס או לא, ושכולם חיכו, כמוהו.
והכי עיצבן אותו מהכל, זה שלכולם היו כיסאות נוחים ולו לא
היה...

בסוף בא שדון קטן וחביב, שיצא מתוך שערי הגיהנום, נעמד על במה
גבוהה והכריז:
"כל מי שלא יודע מה הוא עושה פה, שיבוא אחריי"...

אדם סוף סוף הבין מה הוא צריך לעשות...