היא הוציאה את ראשה מהחול
והרוח העזה של סופות המדבר טפחה על פניה.
ראייתה היטשטשה מהחול שעכשיו גם חדר.
בחלל מוחה התנפצו החלטות של ביטחון,
ומאורות התולעים החמימות בהן גדל ראשה
נראו רחוקות ורצויות מתמיד.
איך לא חשה ברוח העזה כל חייה, זאת לא ידעה,
ולכן היה עליה לגלות.
בצעד בטוח אך שפוף, החלה את מסעה בין הרים ושפלות, בין תנים
וקואלות, בין מעוף וזחילה.
פניה וידיה היו צהובים מעפר הדרך והשמש הקופחת.
אך גם ברגעי הצמא כשלשונה דבקה לחיכה וגרונה נחנק מהיובש, היא
דמיינה ולעיתים גם הרגישה בטוחה שהיא רואה פעמונים. ואף
שאזנייה נסתמו מהרוח המצליפה והמאיימת, הם הצליחו לשמוע אותם
מצלצלים מרחוק רק בשבילה.
שלטי הדרך ניסו לבלבלה כשהם זהרו בצבעים מפתים והציעו לה חצי
מחיר לצלצול.
אבל גם ברגעי הפיתוי כשאנשי הדרך מלאו את בטנה הגוועת בג'אנק
פוד, הטעם הטוב נשאר איתן בפיה.
הפעמונים האמיתיים צלצלו בבטנה, בראשה ובליבה.
היא למדה כבר להבחין בחצאי צלצולים פיראטים וכשפתחה במאמץ
עילאי את שערי ריסיה הדבוקות, היא עדיין יכלה לראות אותם.
לעיתים ברור וחד עד כאב ,ולעיתים מטושטש.
אך הם היו שם בשבילה, מצלצלים בגאון, מחכים לה.
זאת היא ידעה, זאת היא רצתה,
לזה היא חיכתה עוד בחול.