לשכן שלי יש חברה חדשה בגללה כבר 3 לילות רצופים אני לא ישנה.
כל לילה ב10 כמו טקס קבוע הם מגיפים את התריסים ומכבים את
האורות ואחרי 10 דקות של משחק מקדים, מפירות את דממת שכונתי
השקטה צווחות רמות ואנחות חולשה. וכמו תמיד עם המזל שלי, החברה
ניחנה בכוחות עליונים, מיתרי קול ברמה גבוה לידם אפילו ריטה
קטנה.
וכל לילה אין לי ברירה אלה לשמוע את הקונצרט ולמלמל
בגאווה.."אח איזה שכן יש לי, ממש פר הרבעה, רק מיסכן בטח יגמור
עם סעיף שמיעה.."

והשעה, שעת לילה מאוחרת והחושים שלי מתחילים להתפוגג, אני
מציצה מהחלון לבית השכן, התריסים מוגפים והשקט שורר, "בטח
התעיפו" אני אומרת לעצמי, אחרי 3 שעות בלי הפסקה גם לשכן שלי
מגיע מנוחה.
אני מרימה עצמי מהכורסא ופושטת בחוסר ברירה את בגדי היום- 3
שניות של התפשטות, של האמת העירומה, כמה פגיעות יש בפשטות, איך
לאעזזל עשו את זה אדם וחווה.
אני מתעשתת על עצמי ועל הגוף הרועד מקור וזוחלת במהרה אל תוך
החולצה האהובה - חולצה שחורה, קרועה ומרובת כתמים שנזרקה כבר
עשרות פעמים לפח אבל הוצאה משם בתחנונים כי בשבילי כל כתם הוא
זכרון מהעבר, זכרון של רגעים שלא ישובו לעולם.

סוף סוף.. אני קופצת למיטה, מחבקת את הפוך אליי ומריחה את
הדממה. זה הולך להיות לילה קר, אני חושבת לעצמי, אולי מחר יהיה
שרב אבל אי אפשר לסמוך על העתיד.
מחוץ לחלון של חדרי הקטן אני רואה את הירח שבוהק לו בלבן  והוא
מביט אלי גבוה מבין העננים ומחייך חיוך נוגע ונותן לי להבין
שהוא יהיה שם בשמים גם מחר ומחרתים, כמו חבר לכל צרה, שמופיע
בכל לילה להפיר את הדממה.
וממש לפני הרגע בו שקעתי לחלום, אותו שמעתי מדקלם מילים רכות
של ביטחון ..." בעולם כמו שלנו יש אלפי בודדים שכל לילה באים
ומתחתי מתאספים וגם כמוך גם הם מקווים לישון מחר בלילה, עם
תריסים מוגפים"