שלום.

כך כתבתי לך. כך נדרתי לך. ולא הבטחתי.

כך קיימתי לך הכול... חוץ מאשר זה. חוץ מטעם של יופי לעוד
משיכה צנועה, של זכר קליל, ועצב מרתק של זמן שעבר. כך קיימתי
כלום - לערך העבר המלא. כך נדרתי אלפי שבועות בעוד ספינה נודדת
למרחק של אור.

כמה אני לשווא - אחזיק, אוהב, ואמתין. חוזק נפשי בחיק אהובתי
כי אין מזור לכאב החופש.

אני אדע. נדר של שלום - כי שמא לא נהיה שוב. לשווא לשווא נאהב
אולי. חטאיי נושאים על כפותיהם את יצר הנדודים, את הרצון
להמשיך קדימה הלאה, כנגד כל הסיכויים. כי לזכרך, לכבודך ארים
את כוס חיי, את מי אהבתי, את צורך הנעורים בהגשמת חלומות, את
נדר הרגע להגשים חלום - שלום, בשנית.

אני אשר ידעתי את כל אשר נתגלה,
את יצר המזמור על תפאורות של נחלה,
על נצנוצי זהב בשקף אהבה,
על מי אהבתנו נביא תהילה. גאולה,
ניצחון שקט של לב בוער,
של זיכרון מהיר וקור קורא לאהוב למהר, לא לאחר.
זמן יגלה את ניצחונו האבוד, כי אני אשלוף את כל כוחותיי
ממותניי,
אביא פרחי נדרים שזורים בחוטי זהב ירקרקים,
זכר למראה, מחזה פראים של אוהבים רחוקים.
כך נעמיק הצורך באמונה נוספת, כי למתן אהבתנו בלתי אפשרי,
אין אחרת, אהובת לבי המתיני לשובי, לבואי -
מארץ נועזת, בודדת, בוערת -
עם לב נעורים פוחז, (אני!) שלי היה ויהיה כך למראה ומראה, כך
לפי צלילי חלילי וחילו האדיר של זרם הים, אבקש, מה אבקש - רק
גאות וכוח לתפארת חיי.

עצום המימד, מרחק שלו, גאות של ים דמעות מצמיא גרונות, מרחיק
ישועה, מלב שלא נודע, היה ונדם - עם תקתוק הזמן. כך מזמור אעלה
לשאר בני הטובים, כך רצו רק להיות נאהבים. וזמן לא רחום לא
יגיב,
לא יקום -
כנגד מזמורי תהילה, המרחיקים אפשרויות שכנגד היסטוריה שבאה
ושוב חזרה.
אני אדע, כי גורלי לא אדע, כי מזלי רק מוגבל,
כי עם רגש שבלב - כך לבלב - ועוז בנפש  - לאורם
זר פרחים צעיר לא נבל.

אוי לאותם ימים ארורים, של נעורים פוחזים,
של רגשות מעורבים - לא צחורים
לא מגיבים למגבלות הזמן והטוב שבו: כך הם זיכרונות לנו,
החוזק אשר בנפש - בליבנו, אנו.