"תמרחי לי מהחמאה על הטוסט אחרי שהוא יקפוץ, טוב?"
היום את לא עונה. בימי שלישי את אילמת. אני זוכר איך שבהתחלה
זה היה מוזר לי, בדיוק כמו הרעיון שביום שני את חייבת ללבוש
פסים.
אחרי שלוש פגישות אמרת לי שבימות השבוע את ככה וככה וככה, ועל
מי שאיתך לקבל זאת, ושאני אחתום כאן, כאן, כאן וכאן.
מה שכן... את מכינה אומלטים ברמה של מסעדה בינלאומית. עם המון
חום את פותחת את דלת המקרר ומוציאה מהמגרה חמאה, בוצעת בה סכין
חדה ורבע חבילה מתפצפצת לה על המחבת עם 3 טיפות שמן, כדי שלא
תישרף על האש הקטנה שלוחשת לנו במטבח. אחר כך את לוקחת 3 ביצי
משק טריות שביקשת מאברהם שיביא במיוחד, ואיך שהחלבון והחלמון
בוקעים להם יחד - זו ממש אמנות.  איך את עושה את זה בלי שברי
הקליפה? וידעתי, שאני בחיים לא הייתי מצליח לשבור את הקליפה
שלך מבלי שיפלו לי כמה שברים וילכלכו את מצפוני.
את הביצים המשתוקקות חיים את שופכת ללא רחמים לתוך המחבת, ואז
מוסיפה את המרכיבים הסודיים שלך, שחוץ מקצת מלח ופלפל שחור אני
לא מצליח לזהותם על פי טעמם בלבד.  משהו במינון שלך מגן
עליהם.
ועלייך.
אני לא תמיד בטוח שאנחנו נמצאים באותה בועה.  את לפעמים אומרת
מן מילים כאלו שלוקח לי אחר כך שעות לנתח ולא תמיד להבינן.
כשאין קשר צרוף בין מילותייך, אני מסביר לעצמי שאת משוררת
בעולם דיסלקטי, שמתקשה לתרגם אותך בשל התפתחות מוגבלת של שפה
נחשלת.
כשאת רוצה ללכת לישון, למשל, את מבצעת את הריטואל הקבוע שלך -
נעמדת באמצע הסלון, מסתובבת לבדוק שאין מישהו מאחורייך, מתמתחת
וכמעט נוגעת בתקרה הגבוהה, עוצמת את העיניים וסופרת עד 27 בלב.
אחר מצחצחת שיניים, לא לפני שאת שוטפת את האמבטיה עם אקונומיקה
בריח לימון, ואז מכסה את הכלוב של התוכי ונשכבת דוממת במיטה.

את התוכי קניתי לך כשמלאו שלושים להיותנו יחד.
בימי שלישי של החודש הראשון עוד התקשיתי והייתי חייב מישהו
שיקשקש לי ברקע, וז'אקו התוכי היה פשוט מצוין במילוי תפקיד זה.
לקח לי שבוע ללמד אותו להגיד 'לילה טוב'. אותך - קצת יותר.

אבל איכשהוא הצלחת להשחיל אותי בין ההתמתחות לסחיטת הסחבה
הרטובה ממים ומאקונומיקה מסריחה.

מ  ס  ר  י  ח  ה  !

את מסריחה אותי.  תפסיקי כבר להתקלח 9 פעמים ביום.
עומדת לך באדישות מתחת למים, כאילו שהם יהיו שונים אחרי שמונה
הפעמים הקודמות.

כשהלכתי להתייעץ עם ד"ר אופיר אשריר, הפסיכיאטר, הוא אמר שיש
לך הפרעה של אובססיביות קומפולסיבית.  הוא אמר שאצלך זה מתבטא
במחלת השילוש, והסביר לי בסבלנות שכדי להרגיש שלמה בפנים, את
חייבת לעשות כל דבר 3 פעמים.  מה שכן, הוא הזהיר, זה עלול
להחמיר ולהגיע למחלת התישוע - שזה השילוש של השלוש, כמובן, אז
כשהתחלת להתקלח 9 פעמים שבתי אליו ואמרתי לו שזה קרה.
ד"ר אשריר אמר לי לנסות להתמודד איתך, אם אני ממש אוהב, ואם
אני מתקשה - אז אין מה לעשות, חוץ מלהתנחם שאין תישוע של
התישוע.

ובינתיים, החביתה כמעט מוכנה, ואני מרייר על רקע בליל הריחות
שנוצר מהתפריט הסודי והתפשט בבית.
בחיי שהאומלטים שלך מצוינים.  אני אוכל את החביתה לאט-לאט כדי
ליהנות ממך כמה שיותר לפני שאני גומר בפנים ; וזה, כמובן, רק
בימי חמישי (היום של הזכוכית) ושני (היום של הפסים).
זוכרת ששמת לי - עם מגנטים משולשים על המקרר - את הסדר של
הימים והרגליך בהם?

בסוף, כשלא ענית לי ולא מרחת לי חמאה על הטוסט, כי התבלבלתי
ובימי שלישי את חרשת - ולא אילמת - לקחתי את הסכין ובכייף
פילחתי אותך, ולמראה האדום שפרץ ועטף אותך - חייכתי.
וז'אקו התוכי צרח "יום שלישי זה לא היום של האדום, לא היום של
האדום".