קראו לו מישאל, אבל הוא קרא לעצמו X. אף אחד לו קרא לו X, גם
לא אלו שהיו הידידים היחידים והנדירים שלו. אבל הוא ממילא לא
החשיב אותם לידידיו, מעולם.

הוא נראה די רגיל, X. הוא נראה, אם מסתכלים בו במבט ממוקד
וארוך כמו... סימן שאלה אחד גדול. שיער מגולח עד לקרקפת, עיני
נץ ירוקות- אפורות- שיש בהן סימנים קטנים של צלקות אדומות, עור
שחום ופנים רזות. גבוה, חסר שרירים, אבל עדיין נראה כאילו הוא
יכול לתת לאדמה אגרוף והאדמה תרעד...

אבל כל זה לא משנה, איך שהוא נראה. בעצם, זה אפילו מתעתע. הרבה
בנות דווקא נמשכו אליו, בעיקר לעיניים שלו שהפכו לאגדה בכל
מקום שאליו הלך, אבל המראה לא סיפר פרט חשוב לגבי X.

X החליט לקרוא לעצמו כך, משום שההגיון שלו אמר לו ש-"מישאל"
נשמע כמו "מישאלה" יותר מדי, וזה גם מזכיר את אלוהים, אז זה לא
נכון לגביו. אין לו יותר משאלות, אין לו אלוהים, אין לו שם.
אין לו זהות, פרט לזיכרון העמום שלו. הוא חסר רגשות.

X לא נולד ככה, חסר רגשות. וזה לא שאנשים החליטו ככה לגביו,
שהוא חסר רגשות.

כשהיה מישאל בן ארבע, בערך, הוא היה בגן חובה. כמו כל ילד
רגיל. הוא היה ילד יחסית מקובל. הוא היה, ליתר דיוק, מהילדים
האלה שאף אחד לא מתייחס אליהם- לא לטובה ולא לרעה. וגם לא כמו
אל אוויר. הבחינו בקיומו, אבל הוא לא התנהג בצורה אחרת מאיך,
לדוגמא, שהתנהג הדובי הפרוותי עם העין האחת, שתמיד היה בפינה
השמאלית של החדר, ואף אחד לא נגע בו. אפילו לא מישאל. וגם אף
אחד לא נגע במישאל...

כמו בכל יום, באותה השנה, מישאל ישב על גדר האבן הנמוכה של הגן
והסתכל מהצד על הילדים שמשחקים- על הילדים העלק גיבורים,
החזקים, שמשתעשעים להם בילדים הפחות חזקים, שמצייתים בלית
ברירה.
הוא תמיד היה מחוץ לכל זה, בין אם רצה ובין אם לא. אף אחד לא
הציק לו, אף אחד לא הזמין אותו לשחק, והוא אף פעם לא הפריע לאף
אחד. כל זה פשוט לא עניין אותו. לא מתוך סנוביזם או משהו כזה.

כמובן שהגננת חפציבה דאגה לו, כי בסך הכל הוא די התנהג כמו
אוטיסט, אבל הוא עבר את כל הבדיקות והוא ידע להגיב לעולם
מסביבו, כמו כולם.

חפציבהל'ה רצתה שגם מישאל ישחק עם כולם וימצא את מקומו בתוך
המשחקים של שאר הילדים, אז היא עשתה מעשה.
היא קראה לעידו, אחד הילדים שהיא הכי אהבה- כי גם הוא היה
ב-"אמצע", אבל פי אלף יותר אקטיבי ממישאל- ואמרה לו שיזרוק
כדור לכיוון של מישאל. אולי ככה מישאל יגיב: או שיסכים לשחק,
או שיבכה, או שיכעס ויתחיל מכות. אבל שיעשה משהו!

עידו הסתכל לכיוון של מישאל ובבעסה גלויה אמר לחפציבה: "אבל
הוא משעמם!"
חפציבה אמרה לו שיחזור לשחק עם שאר הילדים, ולקחה את הכדור
לידיים שלה. היא החליטה לזרוק בעצמה את הכדור למישאל.
והעקומה הזאת...

הכדור פגע למישאל בראש, בעוצמה כל כך חזקה, שהוא נפל לאחור
וראשו נחבט על הסלע הגדול שהיה מאחורי הגדר. כל הראש שלו נפתח,
כמו אבטיח שנפל על הרצפה ונסדק, ומישאל איבד את ההכרה.
בהיסטריה מובנת חפציבה הזעיקה אמבולנס, ואת ההורים של מישאל.

במשך יותר משנתיים, הרופאים ניתחו את ראשו של מישאל, והחזירו
אותו למצב נורמלי, בהצלחה מאוד מפתיעה, יחסית למצב הנוראי שבו
הגיע לביה"ח.
אבל כל התקופה הזאת מישאל היה מחוסר הכרה, בתרדמת, גם אחרי
שנעשו כל הניתוחים האפשריים. עדיין, הוא הראה סימני חיים, מלבד
הכרה.

ההורים שלו עשו תורנויות ביניהם של להשגיח עליו, בשנה הראשונה.
אבל אחר כך- הם כבר לא יכלו יותר, וביקשו שתהיה אחות שתשב לידו
כל הזמן ותדווח להם על כל שינוי במצבו.

זאת הסיבה שכאשר מישאל סוף סוף התעורר, הוא ראה מול העיניים
שלו אחות עם משקפיים ענקיים, קוראת עיתון לנשים, וחדר גדול
ולבן עם כל מיני מכשירים משונים. האחות לא שמה לב שהוא התעורר,
והוא מצדו נתן את הצעקה של החיים שלו...

האחות קפצה בבהלה, ואחרי שנרגעה- וזה לקח הרבה מאוד זמן- באה
אל מישאל ובדקה את סימני החיים שלו. היא הזעיקה את הרופאים שגם
הם יערכו את הניסויים שלהם, ומישאל הגיב אליהם כמו תמיד.

הרופאים קבעו ליד ההורים של מישאל: "אכן, מישאל חזר אלינו.
במאה אחוז. רק תדאגו לו לתזונה בריאה ושתשדלו שלא להפעיל עליו
יותר מדי מאמץ גופני, ושגם הוא יימנע מכך".

ההורים, צביקה ותמרה, היו כל כך מאושרים, והם לקחו את מישאל
הביתה. מישאל כבר נהיה בן שבע.

מישאל היה בביה"ס כרגיל, והגיע לתיכון כרגיל, והציונים שלו היו
ממוצעים. את כל התקופה הזאת, שנקראת גיל ההתבגרות, הוא עבר
בבדידות ושיעמום מוחלטים, לא כי נידו אותו או שלא התייחסו
אליו. להיפך, ניסו כל הזמן לדבר איתו ואנשים- וכפי שסיפרתי, גם
הרבה בנות- ניסו להיות ידידים שלו. והוא הגיב אליהם, באופן
שכלי, זכר אותם וזכר את מעשיהם והבין את מה שקורה מסביבו, אבל
הוא לא הרגיש כלום.

כך, כשנועה, הנערה הכי יפה בשכבה, התאהבה דווקא בו, היא עלתה
על מה שאף אחד אחר לא הבין לפניה. כולם, לפניה, חשבו שהוא סתם
ילד שמוק.
אבל היא הבינה, ממה שהיא שאלה אותו על הצלקות בעיניו, ועל איך
שזה קרה לו, שהסיבה לכך שהוא לא מתאהב בה ולא מתאהב באף אחת
ולא מתנהג כאילו הוא מרגיש משהו, אלא כמו איזה רובוט, זה בגלל
התאונה שהייתה לו...

נועה המשיכה במשך זמן מה להיות ידידה של מישאל, אבל היא לא
יכלה יותר לסבול את הקטע שלו שהוא חייב שיקראו לו X, ושהוא כל
הזמן אומר לה שהיא טועה, שקוראים לו X ולא מישאל, שמישאל זה
טעות.

איפשהו, נועה רצתה להאמין שמישאל סתם עובד עליה ועל כולם, שהוא
כן מרגיש, אבל הוא פשוט מפחד להיפתח אליה, מפחד להודות
ברגשותיו. אחרת, איך זה שהוא כן הרגיש שהשם "מישאל" לא נכון
עבורו, ו-X כן???

מישאל ניסה לענות לנועה כמה פעמים על השאלה הזאת, אבל זאת
השאלה היחידה שהוא כבר לא יכל לענות עליה. על כל השאלות בעולם
הוא ידע לענות, כי יכולת הלמידה שלו הפכה לאגדתית ממש, אבל הוא
לא ידע לענות על השאלה הזאת.

מכיוון שאני כותבת עכשיו את הביוגרפיה של X, אני אמורה להגיד
לכם שאני יודעת מה התשובה. אבל לי יש רק ניחוש: כשמישאל החליט
על שינוי שמו, הרגש האחרון שהיה לו נעלם לעולמים, ביחד עם
התחבושת שעטפה את ראשו במשך שנתיים וחצי...

זה כל מה שאני יודעת על מישאל, או X.  X נעדר כבר במשך עשור
שלם, וכבר איבדו כל תקווה למצוא אותו. יכול להיות שהשב"כ או
המוסד לקחו אותו לעבוד אצלם, אבל אני בספק. אם תראו את X יום
אחד, ותדברו איתו, ותקלטו חוסר מוחלט ברגשות- תשלחו לי
אי-מייל, הכי מהר שרק תוכלו...