היית צריך לראות איזה גשם יפה לא ירד היום. הוא לא טפטף לי על
הארגז שנמצא מתחת לחלון שלי, והוא לא הריץ את החתולים מהר מהר
אל מתחת לאדמה, אל איפה שהוא תמיד מבריח אותם כשהוא יורד.
השמיים היו הכי יפים שבעולם, כי הם בצבעים כתומים מהולים בסגול
וחשבתי שאם הייתי אמא של השמיים, הייתי דואגת שהם ילכו לרופא,
כי אולי הם תפסו אנגינה, ואפילו שהיו שם עבים כאלה גדולים,
מפוך יקר - לא כזה שאפשר לקנות בזול בשוק בעוספיא, הייתי אומרת
להם ללכת לרופא - כי בכל זאת אני אמא.
בדרך כלל אתה נוהג לצחוק, כשאני מתחילה ככה להסביר דברים, אז
אני משתדלת רק לחשוב על זה ולא לגלות לך. יש בי מן ההנאה
כשאתה לא מבין איך אני פתאום מסוגלת להקיא צחוק בריא, רק בגלל
שעבר לי חוט מדגדג בראש, חוט מחשבה דק - שבטח בצד השני שלו,
יושבת סבתא ישישה (בטח שלי - מגלגול אחר. של חוט.) ומגלגלת
ומגלגלת ומגלגלת כדור ענק של מחשבות שלי.
אחר כך הגיע הצהריים של הבוקר. זה היה בערך בשש וחצי, ונעלמו
לי הצבעים וגם קצת המחשבות. מכיוון שלא היית לידי, אז דמיינתי
את אותך שוכב במיטה לידי, לא החלטתי עוד אם עירום או לא, וכל
כולך ישן. אני אוהבת להסתכל עליך כשאתה חולם עליי- העיניים
שלך קופצות מהר לצדדים, ולפעמים קופצת לך עווית כזו מימין-שלי
שמרימה לך את הלחי השמאלית-שלך קצת למעלה, אבל אז היא חוזרת
ואתה עובר לשכב על הצד שלך, שעון על הזרוע, ואני מתחילה לחשוש
שכבר יהיה לך נמק. מהלחץ. כזה מלחיץ. הראש כל הזמן קודח
ומעבד את העובדה הזאת שמתגוששת לי במוח ביחד עם זיכרון ילדות
שהדחקתי (כולם צחקו עליי כשנפלתי אז מהאופניים - בניסיון ראשון
ללא גלגלי עזר) ואחר כך כעסתי על ששוב עליתי על האוטובוס הזה
שתמיד מלא בילדים שהולכים לבית ספר ומדברים כל הזמן והורסים לי
את הרעיון שלי לרעש בבוקר. וכל יום מחדש אני אומרת לעצמי -
תחכי עוד 5-6 דקות ותקחי את הקו השני, עם האנשים הקבועים
שעולים ב - 7:09 (שבע-אפס-תשע) ולא צועקים חזק. וכל פעם עולה
עליו שוב ומתקשה להתרכז באינך.
אתה אף-פעם לא חוזר כשאני הכי מתגעגעת. אוי, לא רציתי לכתוב
את זה, אבל אין לי כוח למחוק. זכרונות, גם אם הם רעים. אז
אני פשוט מפנימה אותם, עד שיום אחד הם מתפרצים ומתחילים לשחק
ג'ולים עם דברים יומיומיים שחולפים לידם, בראשי. הנמק שלך כבר
גדל והתפשט ונהייה בצבע של השמיים. כל כך אהבתי אותך על זה.
איך אתה איתי כשאתה מקבל את הצבע של השמיים.
אבל אני מצליחה לעבור את היום, משום שאני יודעת שאם יהיה לי
שוב קר, תכסה אותי. בך. אני חוזרת להפסיק לבהות כעת, כי יש לי
עבודה, עם אנשים. נורא חשובים.
עוד מעט אתה כבר חוזר, אז אני יכולה להרשות לעצמי פסק זמן
מלחשוב אותך.
ועכשיו אני אלך להאכיל את החתול ולקבור אותו בחוץ.
לאלון-של-פעם |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.