"שלום, תלמידים", פתח המורה בדברים אל הכיתה החדשה שלו, ביום
הראשון של הלימודים שלהם, וביום הראשון שהוא מלמד.
התלמידים לא החזירו לו תשובה, כנראה סתם כי לא ידעו שהם צריכים
להגיב לדבריו של הדבר הזקן הזה שמביט בהם דרך משקפיים בגודל של
שמשת אוטובוס.

"אני רוצה לשמוע! 'שלום, המורה!'"...
ילדה אחת גמגמה אליו "שלום, המורה", ואחריה עוד חמישה הוסיפו
את גמגומיהם.
לא מרוצה במיוחד, המשיך המורה בדבריו.

"שמי הוא פרופ' אמיל בורשטיין, אבל אני דורש מכם: קראו לי אמיל
המורה. לא אמיל, לא פרופ', לא המורה. אמיל המורה."
"ואיך אתה תקרא לנו?" שאלה תלמידה ג'ינג'ית עם מלא נמשים על
פניה, בתנועת ראש של מישהי שיודעת לחקור אנשים עד שייצא דם.

"אני אקרא לכם בשמותיכם הפרטיים, כמובן", החזיר לה אמיל.
"אני לא אקרא את שמותיכם היום. כל מה שאני רוצה ללמד אתכם
היום- זה את הבסיס לכל מה שאי פעם תדעו בחייכם, הבסיס לכל הידע
שאי פעם תרכשו. את ה-א'-ב', ואת המספרים".

תדהמה ויראת מה עברה בין הילדים, שהתחילו להקשיב לו בסקרנות
רבה. אמיל, כמובן, היה מרוצה מכך.
"טוב, ילדים"... לא הספיק אמיל להתחיל בלימוד הבסיס, ועינת,
ילדה נמוכת קומה עם פני מלאך, התפרצה בשאלה:
"אמיל המורה, יש דברים שאני יודעת... אז- הם לא טובים?"
"למה את מתכוונת, אמממ..." חיפש אמיל את שמה ברשומות.
"עינת?"
"אמא לימדה אותי איך להכין לביבות בחנוכה, וגדי לימד אותי איך
לתפוס כדור ולזרוק אותו, ואבא לימד אותי איך לשרוך את השרוכים,
וקרני לימדה אותי איך לשחק במחשב..."
"אה! את מתכוונת לדברים האלה! הו, כמובן שאלה דברים טובים,
עינת, אבל הם לא יהיו לך חשובים ולא תצטרכי אותם כשתגדלי.
שריכת שרוכים לא תביא אותך ללימודים באוניברסיטה, זריקת כדור
לא תביא אותך להיות..." חכך אמיל לשניה בדעתו, "מה את רוצה
להיות כשתהיי גדולה?"
"אני רוצה להיות כמו אימא שלי".
"ואת לא רוצה להיות, נגיד, רופאה?"
"מה זה רופאה?"
קם צחי מהצד השני של הכיתה וצעק אליה "רופאה זה אישה עם חלוק
לבן שנותנת תרופות ואז אני מרגיש בסדר".
"בפעם הבאה תצביע עם האצבע", הדגים לו אמיל, "אבל בכל זאת, אתה
צודק. את רוצה להיות רופאה, עינת?"
"אני לא יודעת..."
"בכל מקרה, עינת חביבתי, את לא תהיי כמו אימא שלך בדיוק, אלא
את תהיי משהו אחר, שאת תחליטי עליו בבוא הזמן".
"למה?", שאלה עינת ונהייתה עצובה מעט.

אמיל התיישב מאחורי השולחן, עייף מכל השיחה הזאת עם עינת,
ונשמע הצלצול. בהחלטה מאוד מוזרה, אמיל אמר לכולם: "ילדים, אתם
משוחררים להיום. תזכרו לבוא מחר בבוקר בשעה שמונה בדיוק."

הילדים יצאו מהכיתה, חלקם בריצה מהירה וחלקם לקחו את הזמן,
מנהלים שיחות פשוטות וקצרות האחד עם השני.
עינת אספה את חפציה לתוך התיק, שמה את ילקוטה על הגב והתחילה
ללכת.
צחי חיכה לה בחוץ. הם כבר הכירו מהגן, הם היו יחד בגן לאה.

עינת סתם הלכה, בלי הרבה מחשבות בראש, כמו שיש בדרך כלל
למבוגרים, כבר שכחה מכל מה שאמיל אמר, וצחי שאל אותה:
"עינת, מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול? אמיל המורה אמר לך
שאת תהיי רופאה כשתהיי גדולה, אבל לנו הוא לא אמר מה נהיה"...
עינת גמגמה אליו משהו, שאנחנו לא נבין גם אם נרצה. אולי היינו
מבינים את הגמגום שלה, אם לא היינו מבטלים את זה כמו שמבוגרים
נוהגים לעשות כשהם לא רוצים להבין את מה שילדים אומרים להם...


צחי הלך ליד עינת, באמצע הדרך רץ לפניה ובועט בפחיות, והיא
מצדה עוצרת בדרך ליד השיחים עם הפרחים הקטנטנים הוורודים.
אחותה קרני לימדה אותה שאם קוטפים אותם בלי החלק הירוק בקצה,
ונשאר החלק הלבן בלמטה של הפרח, אז אפשר למצוץ את הצוף וזה
מתוק כמו סוכריה.
עינת קטפה לה הרבה פרחים קטנים כאלה, בשביל המשך הדרך, עד
הבית. צחי בינתיים חיכה לה, תוך כדי בעיטה בחצץ שהיה מונח בשקט
לידו.

עינת וצחי המשיכו ללוות האחד את השניה הביתה, ובדרך שאלה עינת
את צחי:
"איך זה שמה שקרני אחותי לימדה אותי, על הצוף של הפרחים האלה,"
פתחה עינת את כף ידה אל מול עיניו של צחי, שיראה את הפרחים,
"זה לא יעזור לי להיות משהו כשאני אהיה גדולה?"
צחי משך בכתפיו, ואחרי מחשבה קצרה ענה: "אולי נשאל מחר את אמיל
המורה, אולי הוא יגיד לך אם מה שקרני לימדה אותך יעזור לך
להיות רופאה".
"אבל אני לא רוצה להיות רופאה!" צעקה עליו עינת, בבעסה רבה.
"אבל זה מה שאמיל המורה אמר- הוא אמר שאת תהיי רופאה".
"לא! אני אהיה כמו אימא שלי". "אבל להיות כמו אימא שלך זה לא
מקצוע... לימדו אותנו את זה בגן, את זוכרת? לאה אמרה שיש
רופאים, יש כבאים, יש ראש ממשלה, יש חיילים, יש שוטרים, יש
גננות, יש טבחים ועוד הרבה, אבל היא לא אמרה שיש מקצוע שקוראים
לו 'אימא שלך'"...

"אני לא אוהבת את אמיל המורה", אמרה עינת בפנים כועסות וידיים
שלובות חזק. "אני לא רוצה מחר לבוא לביצפר".
"תבואי אתי", ביקש צחי, והם כבר הגיעו לבתיהם. הם החליפו
ביניהם עוד כמה מילים, ונפרדו- כל אחד לדלת ביתו.

עינת נכנסה לבית שלה, זרקה את התיק בכניסה, ורצה לחבק את אימא
שלה, שעמדה בזרועות פתוחות ונתנה לה נשיקה.
עינת התחילה לייבב בשקט לתוך חולצתה של אימא שלה, ולא אמרה
כלום. "קרה משהו לא טוב בביה"ס, עינתוש? ספרי לי, ספרי לאימא",
אמרה לה אמה והחזיקה את הראש של עינת אליה, עם האצבע תומכת
בסנטרה הרועד של עינת.

"אימא, אמיל המורה אמר שאני לא אהיה כמוך כשאני אהיה גדולה,
ושלביבות ולזרוק את הכדור ולשחק במחשב לא יעזור לי להיות משהו
כשאני אהיה גדולה"...

אמה של עינת הורידה את עינת אל הרצפה, התכופפה אליה, וחשבה כמה
דקות.
"עינתי, את תהיי מה שתהיי, ואני תמיד אוהב אותך, לא משנה מה
תהיי. גם אם לא תהיי כמוני. מה שאמיל המורה לא אמר לכם, אולי
אני אגיד לך: כל דבר שקורה בחיים שלך, כל דבר שאת לוקחת אתך,
כל דבר שאת אוהבת לעשות, כל דבר שהוא את- הוא נכון. גם הלביבות
וגם מה שאמיל המורה ילמד אותך- נכונים. אבל מה שתמיד יהיה
נכון- זה את".

עינת נרגעה מעט, ואחרי אחר צהריים ארוך עם הרבה משחקים בחצר,
היא הלכה לישון, רגועה כל כך, ופני המלאך שלה נחו על הכרית,
וחלמו על אמיל המורה, שטועם את הצוף מהפרחים, כמו שהיא אוהבת,
ואומר לה: תהיי מה שאת רוצה. תהיי מתוקה כמו הפרח הזה.