קצות זוגות ספורים של כנפי דם קרוש רחשו במעמקי המלון המרוקן
בכפית שעמד על חומת האבן.
מבט נוסף חשף את הצרעות המזרחיות, בטנן עולה ויורדת בתאווה,
מפרשת את המתוק.
העלים המקיפים את המחזה תמיד מסתירים משהו חדש בחובם.
בפעם שעברה היה זה חגב מגודל שלא זע ולא נע, הסוואתו מתפרשת
יותר כלכלוך או מקל שמישהו הניח, עצם זר שניתן להבין מה מעשהו
כאן.
החומה האפורה נמשכת, עוטפת את הכיכר.
בדלי סיגריה ופילטרים משומשים שרועים על קרקעית הבטון, מספרם
כה גדול עד כי אם מסתכלים בהם מרחוק לא ייראו ורק צבען הדהוי
של המרצפות יתבהר מעט.
ציצי דשא מוריקים מטל, שהצליחו לעבור את הלילה הקשה, מתנוססים
מתוך החד-גוניות האפורה, לכשיעורו העצירים ייעקרו משורשיהם.
כמה תמים היה מצידם להיאבק, כמה עלוב היה מצידם לשרוד.
אקליפטוסים בודדים, או שמא רק אחד... אפרוריותם נבלעת כה היטב
ברקע עד כי לא טרחתי לספרם, משירים את עליהם על הרצפה חרישית.
בנייני המשרדים ועל צדודיותיהם סיסמאות מנופחות, כחולות, צופים
מעברה השני של הכיכר.
צללית גדולה מתגנבת אל השקט הטרי.
אדם כרסתן שכומתה חאקית מונחת על ראשו צועד בצעדים רחבים אל
תוך הרחבה.
אחריו, מהוססים, פוסעים זוג נערים שמטאטא ודלי אחוזים בידיהם
המאוגרפות.
האיש הגדול פורש את רגליו לצדדים וזוקר אצבעו קרוב לאפיהם של
העצירים, הנועצים בו מבט מנומנם.
לאחר שסיים את דבריו, נעלם האיש במעלה גרם מדרגות קטן וצרור
צמחיה עבותה, מותיר את העצירים להבריש את המרצפות מחול ולכלוך.