(קטע מתוך "ירוקות הגבעות אך אנחנו בים")
גבעות ירוקות נפרשו לעיני שנינו עת פרשתי את מפת הארגמן
הקטיפתית למרגלותייך הענוגות, הנחתי בעדנה את סל הפיקניק
הצהבהב הקלוע מקש טרי וריחני.
תפסנו כל אחד בצד אחר של השמיכה הכתומה שמשתמשים בה בדרך כלל
לכסות את האוטו וניערנו בקצב אחיד ושתקני שאת שפתו הבנו רק
שנינו.
פרשנו את השמיכה על הדשא הרך והתיישבנו יחד.
והנה אחזה ידי בידית הסל וידך אחזה בה וכמו העניקה לה את הכוח
להרים את מכסהו, לחשוף את מערומיו הערבים לחיך אשר שרויים היו
בקופסאות פלסטיק.
הרמת את הקופסה שהכילה חמוצים ואני, מצידי, אחזתי בגליל ניילון
שהכיל את הנקניק מדיף הניחוחות שקנינו רק אתמול למטרה הזו.
פותחים שנינו בעליצות את הקופסאות ומוציאים גם את השקית
התפוחה, המכילה את הפיתות החמות, שמזל ששכחנו לקנות ביום שני
ונזכרנו רק הבוקר, טעם הטריות שגווע בהקפאה לא נס ליחו עוד
מתפארת האפיה שבידנו.
נוטלת את בידך הצחורה פיתה מהבילה וטובלת אותה במעט טחינה מעשה
ידייך, מקופסה להכנה מהירה, ואז ממהרת להניח מעט טוגנים בקרבה
ולפטמה בבשר.
מקרבת את המעדן לפיך נוטף הריר ונוגסת בבשר הכריך...
לועסת במיומנות וממהרת להתנצל על הנתז שפגע במקטורני ואני ממהר
להעמיד פנים זועפות לכאורה, בהגזמה, כדי שלא תביני אותי לא
נכון, ואנו צוחקים ומתגוללים על הדשא הרענן מטל הבוקר
בהתגוששות אהבהבים צעירה ולוהטת שלא תשכח מזכרוני. |