אני לא יודע למה, אבל בכל יום שישי בצהריים אני נכנס לדיכאון.
אבל באופן קבוע. ממש. אולי אפילו בשעה קבועה, פחות או יותר.
והדיכאון לא עובר עד שבת אחר-הצהריים. סוף שבוע כזה.
אולי זה בגלל שבימי שישי אני לא עובד, כי הקיוסק של אבא סגור,
ומתחנת הדלק כבר התפטרתי. אני מתעורר רק בסביבות אחת-עשרה
בבוקר, כי בחמישי בלילה אני רואה טלוויזיה עד מאוחר, ונרדם עם
הבגדים שלבשתי כל היום בלי לצחצח שיניים. אולי זה זה. אבל בכל
מקרה, זה לא הנושא שרציתי לכתוב עליו, דיכאון יום שישי. זו
היתה סתם הערה. מה שכן, רציתי לספר לכם על ג'וליה.
קודם כל, כדאי שתדעו, אני לא בחור מוצלח במיוחד. חצי-מובטל,
קצת שמן, אפילו מקריח מקדימה, בזמן האחרון. רק כדאי שתדעו,
שאני לא רע. או מגעיל או מרושע או סתם מניאק. אפילו לא רבע רע.
קצת מתוסבך. קצת עצוב. אבל רע - לא. אני מדגיש את הקטע הזה, כי
כשהייתי קטן אמא שלי תמיד אמרה לי שבנאדם שווה משהו כל עוד הוא
לא רע. ואת המשפט הזה סחבתי איתי כל החיים, והוא היה די כבד,
למען האמת. תמיד ויתרתי, שכחתי, סלחתי. מטבעי אני לא טיפוס
נקמן, אבל יש הבדל גדול בין לא להיות נקמן לבין לא לעשות
למישהו רע כל החיים. וזה מה שעשיתי. אני לא זוכר שפגעתי במישהו
מאז גיל שמונה. ויצאתי די פראייר. מטומטם כזה. אבל מעולם לא
פגעתי באחר. וזאת גם קצת הוכחה שאין אלוהים, כי מעולם לא
קיבלתי יחס שכזה בחזרה. מאף אחד.
ג'וליה הייתה נערה מיוחדת. לא ממש נערה, היא היתה אולי בת
עשרים, עשרים ואחת כשפגשתי אותה.
באתי לתקן מכונת קפה באוניברסיטה של תל אביב, וראיתי אותה
יושבת על הדשא, כותבת או מציירת. כשהתקרבתי אליה הבנתי שהיא
מציירת, כי היא לה מין קרש עץ כזה. שאלתי אותה אם היא לומדת
פה, ואיפה המשרד של העובד האחראי. היא הרימה את הראש לאט, אבל
העיניים שלה עדיין היא תקועות בציור, ולקח להן קצת זמן להגיע
אלי. כמה שניות אולי. היא ציירה סטודנטית אחת, שישבה וקראה
ספר, ולידה ישב חתול מנומר. אבל החתול היה רק בציור. באמת היה
שם תיק שחור.
היא הביטה בי במבט קצת מזוגג, קצת ממזרי, ואמרה שא', היא לא
לומדת, סתם מציירת, וגם הצביעה לעבר השער של האוניברסיטה שעמד
מאחוריה, ואמרה שאני יכול לשאול את השומר אם אני רוצה. היא
מציירת פה קבוע. כל יום שני. וב', בוודאי ובוודאי שהיא לא
יודעת איפה המשרד של העובד האחראי, כי היא לא נכנסה לתוך בנין
האוניברסיטה מימיה. אין שם מה לצייר, ככה היא אמרה. וחזרה
לציור שלה.
בלעתי את הרוק. לקח לי קצת זמן לעכל הכל. היא ברור שנתקלתי
בבחורה מיוחדת במינה, לפי מה שהיה לה לומר וגם לפי איך שהיא
אמרה את זה. רציתי לשבת לידה, לדבר, אבל היה ברור שאני מפריע.
לג'וליה היה פוני שחור ושיער שחור בכלל, די חלק אבל לא ממש.
היו לה עיניים די קטנות וכחולות, אני חושב, ומשקפיים שחורות
ועגולות. וגוף יפהפה, כמעט מושלם. ראיתי את זה על ההתחלה.
כשהבטתי בה ככה, מהופנט, התנגן לי בראש השיר הזה, של הביטלס
אני חושב.
Half of what I say is meaningless, But I say it just to
reach you, Julia
אני חושב שאלו המילים. היא הרימה את ראשה, שוב, וסימנה לי לשבת
לידה על הדשא. ישבתי ברגליים רועדות.
"ציור יפה," הערתי. היא הנהנה. "כיף לצייר פה. יש פה אנשים."
למה לעזאזל היא התכוונה? יש אנשים בכל מקום. אבל לא שאלתי. לא
העזתי להיות אחד שלא מבין משפטים עמוקים ורוחניים שכאלה.
"התכוונתי שיש פה אנשים מעניינים, עם מטרה," היא הסבירה. הייתי
קצת המום. איך היא יודעת שלא הבנתי? במחשבה שנייה המשפט הזה
נראה די ברור. מעניינים. כי הם באוניברסיטה. הבנתם?
"איך קוראים לך?", שאלתי. יצא לי קול של ילד קטן. דק כזה.
"ג'וליה", היא אמרה, לא הסיטה את מבטה מהציור. עכשיו היא עבדה
על הרקע. "פעם קראו לי ענת אבל החלפתי. זה די דומה, ממילא." לא
הבנתי איך ענת יכול להיות אפילו טיפ-טיפה דומה לג'וליה, אבל
הבלגתי.
"אני בני." זזתי באי נוחות. הידיים שלי רעדו. השיחה עברה את
גבול הנימוסין. אם אני נשאר עכשיו, אני סתם נודניק.
"זה בסדר. תישאר. לצייר לבד זה קצת משעמם." היא בטח מכשפה.
הידיים שלי רעדו יותר חזק. או שיש לנו טלפתיה. ואוו.
"אני חייב ללכת בכל מקרה." לא יודע למה אמרתי את זה. אידיוט.
קמתי והתחלתי להתרחק ממנה. אידיוט אידיוט אידיוט.
"חכה", היא אמרה, ראשה מופנה אלי אך עיניה עדיין בציור. "תשאיר
לי מספר טלפון." היא הניחה את הציור על הדשא, לידה, וחשפה דף
חלק. לא אמרתי כלום. לא מצמצתי. המוח שלי אמר לי, תן לה, תן
לה, יא הומו. אבל בלב שלי היה איזשהוא קול שרצה להשאיר אותה
בגדר פנטזיה. ג'וליה.
הרגליים שלי המשיכו להתרחק. ג'וליה, היא הביטה בי בבלבול.
הרימה את ידה. "היי!" היא קראה. "חכה!", אבל לא עצרתי. עדיין
הבטתי בה. לאט לאט היא נעלמה בין הררי הדשא. היא לא קראה לי
שוב. יצאתי דרך השער הראשי. התרחקתי במורד הרחוב. ג'וליה.
ג'וליה. שמה הדהד בראשי. שוב ושוב. כמובן שלמשרדו של העובד
האחראי לא הגעתי באותו יום.

לקחו לי כמה שנים עד שהפנים שלה התטשטשו בזכרוני. אני עדיין לא
מצליח לסלוח לעצמי על שהלכתי באותו יום, ואני לא חושב שאי פעם
אסלח. הלכתי לאוניברסיטה. בטח שהלכתי. ואני עדיין הולך, כל יום
שני. היא כבר לא שם. כמובן. אבל את הסטודנטית שהיא ציירה אני
חושב שראיתי. פעמיים. אבל מה זה עוזר לי. ג'וליה.