כבר חשבתי שפשוט לא תגיע.
שחלפת
ואינך.

השותפה שלי יושבת.
שיחת חולין.
מאלה שאפשר גם בלעדיהן.
השם שלך עולה.
פתאום.
משום מקום
אתה צץ.
מחייך אלי.
חי יותר מאי פעם.
רועדת.
מחפשת דבר מה להתפס בו
רק לא לראות את החיוך שלך.
מחכה בקוצר רוח שהיא תלך.
שאוכל לנשום לרווחה.
היא הולכת.
אני נכנסת להתקלח.
מתחת למים השורפים
אני כבר לא יודעת אם אני בוכה או לא.
רוצה להאמין שכן.
לא סיפרתי לה
שמאז שהלכת
אני לא ישנה.
ולא זוכרת.
רק מבקשת לבכות.
שמאז שהלכת
אין לי מילים יפות
ואין לי שירים.
מעל הקבר שלך בכיתי
ורציתי לשתוק.
רציתי לכעוס.
על הקדיש שכאילו ברך את מותך.
על האנשים במדים שניהלו לך את המוות
ועלי
ששמרתי את המילים
עד
שלא היית שם יותר.
עכשיו אני שותקת.
וכועסת
המון.
ונמאס לי לשתוק
ונמאס לי לכעוס
ועכשיו אני רק מבקשת לבכות
ועכשיו פתאום
כשאתה חי לידי
אני מתגעגעת.
נורא.