התבוננתי בו...
כמו ברוב זמנו הפנוי הוא ישב במקום הקבוע שלו בשולחן, הכיסא
הראשון מימין, וקרא עיתון. תמיד באותה הבעה אדישה.
"תגיד," ניסיתי להתחיל שיחה.
והוא, הוא נשאר מרוכז בעיתון. ידעתי שאם הנושא לא מעניין אותו
אין סיכוי שהוא בכלל יענה לי.
"למה אנשים כל-כך צבועים כל הזמן?"
הרמת גבה... סימן מוסכם, אני צריך לפרט.
"אתה מבין, אני רואה ושומע אנשים כל יום כל היום מדברים
ואומרים דברים שהם בכלל לא מאמינים בהם, הם אומרים את זה רק
בשביל לרצות את הסביבה, או בשביל שיחשבו שהם משהו שהם לא".
"ו...". הוא אמר.
"ו... ומה שאני שואל זה למה? למה אנשים עושים את זה?"
"למה שלא תשאל אותם? אתה לא חושב שהם יודעים יותר טוב ממני למה
הם עושים משהו?"
"האמת שלא, אני לא חושב שהם יודעים, או יותר נכון, הם לא
חושבים שהם יודעים, הרי ברור שהם יודעים למה הם עושים משהו,
אבל הם לא מודעים לזה, צביעות זה כבר כל-כך חלק מהם שהם לא
שמים לב."
"ומה הלאה?"
"להפסיק! להפסיק את הצביעות, תגידו מה שאתם חושבים קיבינמאט אם
הבן-אדם שמולך לא אוהב את זה סימן שהו לא אוהב אותך, אתה אמרת
את האמת משמע אתה היית עצמך, אתה אמרת את עצמך."
"אז אתה רוצה לשנות את העולם, להיות משיח האמת, האיש שמביא את
הישועה." הוא אמר עם זלזול שהוסווה היטב בקולו.
"לא, ממש לא איכפת לי מה אחרים יעשו, אני בעד 'חייה ותן לחיות'
אם זה כיף להם שיחנקו עם השקרים שלהם. אני, אני מוכן להיות
היחיד."
"ואז מה? תגיד רק את האמת, תגיד רק מה שאתה חושב ומאמין בו
באמת אפילו אם התוצאה תגרום לזה שתפסיד משהו שהיית יכול לקבל
אם היית מכופף קצת את האמת."
"כן, ולא רק זה, אני מתכוון לעשות יותר מזה, אני מתכוון להתיחס
למה שנאמר לי."
"אני חושב שאיבדתי אותך בחלק האחרון של המשפט."
"אני אסביר... אתה מכיר את כל הדברים שאומרים ולא ממש מתכוונים
אליהם, כמו: 'תקפוץ מתישהו לבקר' או 'אני חייב לך', אתה מכיר
את זה."
"כן, נו."
"אז אני אקח את זה כמו שנאמר, אני אקפוץ לבקר ואני אזכור שהוא
חייב לי."
"אבל ברור לך שהוא בעצם לא ממש רוצה שתבוא, אתה יודע יש דרכים
אחרות להעביר מידע, חלק מזה זה משהו שמוסכם על כולם וכולם
יודעים על מה מדובר, אפילו אם נאמר משהו אחר."
"לא. אני לא מסכים אתך בעניין הזה, אם זה מוסכם על כולם וכולם
יודעים בעצם שהוא לא רוצה שאני אקפוץ לבקר, הוא יודע, אני
יודע, הם יודעים, אז למה לא להגיד את זה? בעצם העברנו פה אותו
מידע אבל לא עשינו 'כאילו' וזה מה שאני רוצה."
"רגע, אתה לא חושב שזה חלק מאתנו, כבני-אדם אני מתכוון, זה חלק
מהמנגנון החברתי שלנו, הצורך להיות בחברה, כי אתה יודע שלא
ישארו לך הרבה חברים אחרי שתתחיל להתנהג ככה. זה בעצם מה שעושה
אותנו לאנושיים."
"אז אני לא ממש רוצה להיות אנושי, אני אהיה מעל."
"כמו אל... אתה לא חושב שניפחת את זה קצת?" אמר והניח את
העיתון בצד.
"לא, אולי זה מה שמבדיל, בעצם, בין בן-אנוש לאל."
"אתה יודע מה הדבר הראשון שאתה יכול לעשות בתור אל?" הוא שאל
בטון רציני ושלח את ידו לעיתון.
"מה?" שאלתי בחשש.

"תכין קפה," אמר, ותוך שניה היה שקוע בכתבה על סבתה אחת שהגיעה
לגיל 103 בגלל שהיא אוכלת רק בצל.


מבוסס מציאות