השיחות של ליל שבת הן תמיד הכי סוחפות. יש בהן נימה מרגיעה,
מלטפת, חופנת רעיונות. האוירה בבית אינטימית וחמה, האנשים
רגועים ומחייכים. בליל שבת הבית מלא מריח של מרק עגבניות או
מרק אפונה, והספות הישנות קורצות לנמנום ארוך. הרדיו פועל חלש
ומוזיקה נורא עדינה וישראלית, כמו אריק אינשטיין, מסתחררת בין
השידה הישנה, התמונה המאובקת והקירות בצבע קרם. מורחת את
האוירה. כמו בבית של אישה מבוגרת וחביבה, כמו בבית של אמא, הכל
רך. ומתיישבת החבורה הרעבה על קערות מהבילות של מרק סמיך, על
כורסאות משובצות טלאים, סביב אותו השולחן, צוחקים ומדברים.
השיחות היפות שלנו בליל שבת, לפני הסערה של פתיחת השבוע,
הלימודים והעבודה, רגע הפסקה. הטלפון מנותק והתריסים פתוחים כך
ששומעים קולות מהרחוב אבל הרוח לא מצליחה לשבור את החום העוטף
של הבית. מדברים פילוסופיה, רכילות, פוליטיקה וחלומות. מי
שמסיים ראשון את המרק הולך למטבח הקטן לפרוס את העוגה. עוגת
שמרים. הכל נינוח. בשיחות של ליל שבת אפשר לבכות על אהבה נכזבת
או שבוע קשה, אפשר לצחוק מבדיחות ומפאדיחות, אפשר לכעוס ולנטור
טינה על משהו שקרה. אבל אסור לצעוק. לא רוצים לצעוק. בשיחות של
ליל שבת אפשר לדגור על חידה מסובכת או לחרוק שיניים משאלה
קיומית, אפשר לספר מעשיה או חלום, אפשר לקוות. מדברים ל מה
שהינו עושים לו היה לנו יותר כסף, או שקט נפשי, או אומץ.
ויושבים החברים שלי שעות ארוכות, פסק זמן מהעולם המטורף שבחוץ,
שוקדים על תשבצים או שוקעים בשיחה. בנועם. כמו מכשף. ועושים
פוס-משחק שכדאי להתכרבל בתוכו ולרצות שלא יגמר. באותו בית,
אותם אנשים, כבר שנים. סרגל שפיות. לא נדרשת ארוחה מפוארת או
רהיטים מעוצבים, רק הרבה חיבה ואהדה בין החבורה, זה הכל. לא
צריך יותר מזה. ככה, כשהראש מצד אחד פועל לעומק ומצד שני נח
מפעילות מתישה של שבוע, החדר מוצף ידידות. אוירה מסורתית. חום
כמו של שלהבת אש ולא כמו של חשמל.
כמו שעוצר הזמן. כמו שעוצר הזמן. כמו שעוצר.

סמדר, עודד, ערן, נעמה ואני. בשיחות של ליל שבת. אצל סמדר
בבית. עודד מכין מרק. נעמה וערן לא בטוחים מה הלאה בתשחץ. אני
יושבת על אדן החלון ומציצה לרחוב החשוך. סמדר קוראת לי למרכז
החדר: "איך אני אוהבת את השיר הזה.. סע לאט..", היא מחייכת.
אני נופלת עליה בכמו חיבוק דוב מאמץ כזה. נעמה מתייאשת מערן
ומ"אי ליד אפריקה, 6 אותיות", ניגשת לבדוק איך מתקדם המרק. היא
מציצה מעבר לכתף של עודד והוא אומר לה 'קישתא' כזה בצחוק, היא
מרתיחה מים כדי לעזור לו. בתום עשרים הדקות, סמדר וערן מדברים
על הספה הימנית ונעמה מוציאה ספלים רחבים מקרמיקה מוזרה, עם
ציורים ישנים כאלו, חמישה ספלים. עודד מוזג את המרק הסמיך עם
הריח מעורר התאבון ואני מוציאה כפות מהמגירה. עודד ואני סוחבים
את הספלים בקורדינאציה מופלאה וערן מתנפל עליי ברעב. כל אחד
תופס לו פינה על הכורסאות ולוגמים יחד את השלוק הראשון, בלי
כף. קצת נשרפת הלשון. סמדר מתחילה לספר על הטלפונים מיואבי,
איך שנורא קר בלונדון. אני מקשיבה ובוהה תוך כדי בתמונה הסרוגה
שליד השירותים. כולם מקשקשים בכפות ובספלים. צוחקים. מיואש ממה
שמצפה לו מחר, ערן מתלונן על הבוסית השמנה והתובענית, על איך
שלבד לו. אני ממשיכה לשתוק. "מה קרה לך ילדונת", עודד שואל
אותי. "מי עשה לך רע", הוא מדרבן שאחייך. אני עונה, שהכל בסדר,
ושאני פשוט נותנת לעצמי לשקוע בטונים שלהם, כי ככה אני הכי
נרגעת. אבל כדי לרצות את עודד הסקרן אני משתפת אותם בשיחת
טלפון עם אבא שלי, ושכבר אני נורא דואגת שיקרה לו משהו. איך
שהוא לא שומר על הבריאות שלו בגיל כזה, כשאמא שלי כבר לא שם
כדי להעיר לו על הכולסטרול. סמדר אומרת שאבא שלה בדיוק ככה
ולאמא שלה פשוט לא אכפת. ערן מוסיף שהאחיינית שלו בת הארבע, יש
לה בעיה בלב. אחותו נורא מפחדת בגלל זה. נעמה לוגמת ברעש מהמרק
וערן שולח בה מבט מצחיק ומניד ראשו לאות נזיפה משועשעת. היא
מוציאה לו לשון. אנחנו נגררים לשיחה על ערוץ 10 החדש, על יעקב
אילון השרמנטי ועל הלחץ האטומי שיעל דן עשתה לעודד שעובד
במחשבים עם התוכנית שהיתה שבוע שעבר. אני מודה שראיתי פרק
מאיזו טלנובלה וכמעט בכיתי. נעמה אומרת שזה בזיון מה שהולך שם.
ערן מעיר שצריך לתת להם צ'אנס, ושבסך הכל יש להם המון פוטנציאל
אם רק תושבי ישראל קצת יפרגנו ויסתכלו מה יש לערוץ להציע. סמדר
זרקה משהו על מונופולים. השיחה קלחה, וגם אני לקחתי חלק פעיל
כשנעמה התחילה לדבר על ההופעה של רוקפור שהיינו בה לפני חודש
ואני בהתלהבות סיפרתי על מישהו חמוד שפגשתי שם שלומד אותם
מקצועות כמוני האוניברסיטה העברית. סמדר סיימה ראשונה את המרק
והתרוממה מהמקום. כשנעלמה במטבחון אני ועודד כבר הינו עסוקים
בתחרות 'מי גומר ראשון את המרק'. העוגה היתה טעימה כרגיל. חמה
זו, מתוקה. בפה מלא ערן ועודד התלוננו שהם מתגעגעים לתקופה
שממש אחרי הצבא, בטיול לדרום אמריקה. ושוב התחילו עם זה שהם לא
מוצאים את האלבום עם התמונות משם כבר שנתיים. סמדר שאלה את
נעמה מה שלום תום, החבר שלה כבר הרבה מאד זמן. היא הבטיחה
להביא אותו שוב מתישהו, לאיזו מסיבה. לקראת סוף הערב, כל אחד
פרש לו לפינה אחרת ולעיסוקיו, שהכי נעים לעסוק בהם כשאתה עם
החברים הכי טובים באותו החדר. סמדר עם ספר, אני עם סיגריה על
אדן החלון, כדי לא לקלקל את הריח הטוב שבבית. ערן על ספר חידות
ענקי, נעמה שרה בשקט כשעודד מלווה בגיטרה. מנסה שלא לעלות על
דני ליטני ברדיו. רשת משהו. הכל בעדינות, זורם. באחת עשרה וחצי
אני מרביצה את הפיהוק הראשון וזה סימן שצריך להתפזר. מאלצת
עצמי להתרומם מהכריות הישנות ולהכריז בעצלות שזהו זה. סידורים
אחרונים של כלים במדיח. כולנו מחייכים. סמדר נפרדת מכולנו
בדלת, מזכירה לעודד ששבוע הבא יביא לה את הספר של פנחס שדה כי
הוא שכח להביא השבוע, הוא מבטיח ומתנצל. נשיקה לנעמה ונשיקה גם
לי. היא מבדרת לערן את השיער ואומרת את ה'להתראות' האחרון,
סוגרת את הדלת. אנחנו יורדים יחד במעלית שלוש קומות, מחוייכים
ומנומנמים, כל אחד לחניה שלו. מנופפת להם לשלום ומוציאה מהכיס
של המעיל את המפתחות לאוטו. ישובה שם, ריח וניל מסחרי נידף
מהריפוד, מתניעה. האורות נדלקים, מסובבת את ההגה. יוצאת לכביש
הראשי. מתנערת מאוירת ליל שבת וחוזרת אל כל מה שבחוץ.
כמו שעצר הזמן. כמו שעצר.