היא מתה.
זו הייתה אחת המחשבות הראשונות והמטומטמות ביותר שעברו בראש
שלה מאז שמרישיה שלה מתה, המחשבה הייתה כל כך מטומטמת עד שהיא
כמעט החלה לצחוק, מי לעזאזל לא ימות אחריי שרמסו אותו לפחות
מאה אנשים?
היא שנאה את המוות הזה, הוא היה המוות הכי מטופש, הריי מרישיה
תכננה כל כך הרבה דברים מהודרים, ניצוצות של סיפורים היו
שזורים ברעיונות המוות- ללבוש את הבגדים הכי יפים ולבלוע
כדוריי שינה על חוף הים, להירצח על ידי פסיכופט שהתנגד לדעות
שלה, או הדרך הכי חביבה עליה - לחיות לנצח.
וזו הייתה הדרך הכי נוראה, אילו מרישיה הייתה בחיים היא הייתה
בוכה מרוב האדיוטיות של המוות הזה, אבל אחד מהפחדים הכי גדולים
שלה היו במוות הזה.
מרישיה מאז ומעולם פחדה מפניי מקומות גדולים וצפופים, לא הפריע
לה להיכנס לתוך ארגז קטן וחשוך לבדה, אבל כאשר היא הייתה במקום
גדול וצפוף, אז היא הייתה מתחילה ממש להיחנק, כנראה מכיוון
שהיא הייתה נמוכה מדיי, איך שהוא כל השאר נראו לה גבוהים יותר,
מפחידים יותר, טוב אז זה מה שקרה, ההמון פשוט רמס אותה, דרס
אותה בדרך החוצה מהמטוס, הניחום היחיד שהיה לה זה שמרישיה לא
הייתה צריכה לחיות עם פנים דרוסים.
היא הביטה על המיטה שלה, הספר שמרישיה כתבה היה שם, לפניי שנה
הכרך הראשון שלה יצא סוף כל סוף לאור, הספר שמרישיה הייתה
מקריאה לה, מבקשת ממנה עצות בקשר אליו, משתפת אותה בהתלבטויות,
היא חשבה אז שהספר מדהים, אבל כעת כשהיא הביטה בו היא חשה בגל
של בחילה.
זה נראה לה כל כך חולני שהספר החזיק יותר ממרישיה, היא תפסה
אותו ותלשה ממנו עמודים שלמים ושרפה אותם בזעם, האש גרמה לידיה
להיכוות אך עיניה צרבו יותר מידיה, אבל הכאב הפתאומי החזיר
אותה לעשתונותיה.
היא כבתה את האש והביטה בדף החרוך, הייתה שם ההקדשה שמרישיה
חיברה לה, והיא נזכרה בהבטחה שלה.
"אם תאומה אחת תמות, השנייה תישאר בעולם כדיי להנציח את זכרה"
היא לחשה וטרקה את הדלת.
נדמה לה שהיא שמעה לחישה קלה עוברת ברוח שבין העצים שבחצר
כשהיא נעלה לנצח את הדלת
"and elvise has left the bilding, חיים טובים מאמי"