היא יודעת שהוא שם, יושב ומסתכל עליה, למרות שהיא לא רואה
אותו. היא פשוט מרגישה את זה.
הוא היה שם מאז שהיא נולדה והוא זה ששומר עליה.

היא הבינה את זה יום גשום אחד כשברק פגע בעץ מעליה כשפתאום
באמצע, השבירה שלו שינתה כיוון לצד השני והיא ניצלה. היא חזרה
הבייתה באותו יום והסתכלה על עצמה במראה, חושבת לעצמה: "מה היה
קורה אם...? מישהו באמת שומר עליי?" והוא, בטעות לגמריי, ענה
לה: "כן, אנ-.."
דממה.
היא הסתובבה בחשדנות ושאלה: "יש מישהו בחדר?"
דממה.
היא החלה לדבר, רק כדי שישמע ויקשיב לה ואולי בכל זאת יענה...
"אני יודעת שאתה שומע אותי, ואני יודעת שאתה פה. אני מבינה למה
אתה לא יכול לחשוף את עצמך בפניי, זה יכול ליצור בעיות... רק
רציתי להודות לך על שאתה פה, שומר עליי, ותמיד לצידי."
היא הסתובבה שוב אל המראה והפעם היא ראתה את ההילה שלו. הוא
היה שונה. הוא נראה כמו ילד בגילה רק עם עיניים אדומות. גובהו
היה 1.87 מטרים, צבע עורו היה לבן כמו שלג וגופו היה רזה אבל
לא יותר מדיי.
כל כך הרבה שאלות רצו לה בראש עד שהיא לא יכלה לשאת את זה יותר
ופשוט הוציאה את כל מחשבותיה במן צעקת כעס שכזאת על המראה:
"מי אתה? למה אתה שומר עליי? עשיתי משהו טוב לעולם? אם כן אז
למה אני צריכה הגנה? אלוהים שלח אותך? יש בכלל אלוהים? אפשר
לגרום לך לעזוב? אתה יודע מתי אני אמות? היית חי פעם?..." והיא
המשיכה והמשיכה לשאול. והוא מצידו מסתכל עליה במבט שואל, לא
מבין למה היא שואלת את כל השאלות. זה באמת ישנה משהו לדעתה? אז
הוא המשיך להסתכל עליה והתחיל לחייך. כתגובה טבעית היא שאלה:
"למה אתה מחייך? משהו נראה לך מצחיק פה?" והוא ענה: "כן, את
מצחיקה אותי. אם יש דברים שלא מובנים לך את לא צריכה להתעצבן,
לפעמים עדיף לא להבין." והיא ענתה: "תמיד עדיף להבין."
הוא הסתכל עליה, במבט רציני הפעם, ואמר: "את יותר מדיי חטטנית
בעניינים שלא שלך. הגיע הזמן להגלות אותך. שלום."