והכל שקט מסביבי.
שמח, ועצוב לי פתאום.
הקול גווע בתוכי...
ואיתו החלום.
אין יותר צחוק פעמונים,
ואין דמעות שמכאיבות,
ואין כאן כלום, שישחרר אותי.

ואם לא אחייך, יחשבו שאני בוכה.
ואם לא אצחק, יגידו, "היא מוזרה".
ואם אשב לי בשקט, אחשוב מחשבות,
ישאלו "מה יש היום לבחורה הזאת??"
ולכן נרקוד, נצחק ונשיר.
אני, אריאל והורד הבהיר...

ולהנציח שנשבעתי לא לבכות,
הם לא ינצחו בקלות כזאת!
אמשיך להלחם, עד סוף הימים...
בעצמי, ובאשליות של אחרים.