והיא מעולם לא חוותה סוג כזה של אהבה.
אהבה כזאת שקוראת ליקום להתעורר,לפרוח ולנשום.
אהבה שהצדיקה את קיומו של אלוה ושלנו אנו בעולם,והביאה למסקנה
שגן עדן הוא הווית חייה הנוכחיים.
אהבה היא בו את כל מה שלא ניתן להעלות על הדעת שניתן לאהוב.
אפילו את הריח המוזר שנדף מקרקפתו שלא חוותה מגע סבון ומים
מתוקים מזה שנתיים.
זוכרת איך חברותיה התרחקו ממנו כשהבעת גועל בפניהן בכל פעם
שנפנף  בשערותיו,את גוש השערות המתות שהסתלסלו זו בתוך
זו,סבוכות ומבולבלות וקיבלו את השם האוניברסלי "ראסטה".
כן, "ראסטה מן"-איש שאוסף גרעיני אבוקדו ויוצר מהם,איש שאוסף
פרחי מריחואנה ומגלגל אותם למין סיגריה ריחנית שצובעת את העולם
בצבעים עזים יותר,מאפשרת להיות קשוב יותר, מרככת את הלב וממיסה
את כל הדברים התקועים והמסודרים בראש למעין רצף מהיר כמעט בלתי
נשלט של תמונות,תובנות והארות.
אותה סיגריה ירוקה  שסידרה אצלו את הדברים באי סדר   שקסם לו,
בלבלה והפכה אצלה הכל וגרמה לה לחוש חסרת אונים.
אבל, עדיין היו זוג למרות הפערים ואולי בגללם. היא ידעה כעת
בבירור והידיעה הכתה בה ללא רחם-אין כמוהו. אין כמוהו... ובעבר
חשבה לעצמה-אין כמוהו נכון,אבל הרי זה ברור,אולי שכמותו  אני
לא צריכה.
הם נפרדו בכעס גדול,בכאב וברצון עז להתנתק זו מנפשו של זה,
והכעס היה כה רב עד שחשבו שאפילו לעד,ושכך ייטב לשניהם,ולעולם.

עברה שנה. כמעט.
כמעט ושכחה,כמעט ושמחה,כמעט ומצאה את עצמה,כמעט מצאה את האחד
אבל גילתה שיש שני לו.
ראתה אותו שוב במקום בו תמיד נפרדו ובו תמיד חזרו בהם-הים.
"ים"-מילה כל קצרה אבל כל כך אינסופית, כל כך מבטיחה,וכל כך
מסוכנת ומתעתעת,וכל מה שקשור בהם היה כל כך  כל כך...
היא חשבה לתומה שתמיד איכשהוא תהיה שמורה לה להבה קטנה בליבו
שביום מן הימים תתלקח מחדש.אבל,נפש אחרת נכנסה בסערה לליבו,
והיא עם כל הכאב שבגילוי זה,  קיוותה בסופו של דבר שהנפש הזאת,
אותה לא הכירה אלא ממראות ערב אחד, עצוב במיוחד, היא נפש טובה
שתשווה לנפש שלו הכל כך אצילית הנדירה והאוהבת, או אז ידעה
שאכן אוהבת היא אותו אהבה תמה.
באותו ערב בו נפגשו, הוא והיא, אבודה כפי שלא הייתה מימייה
ראתה אותה ממקום מושבה סגורה ועצובה כל כך פוחדת שלא העזה
לנשום נשימה ארוכה מהרגיל שלא לעורר תשומת לב ביקשה להעלם והיא
הנפש האחרת בתלתלים צבועים לבלונד ופני ליצן, בחיוך ניצחי של
ספק אומללות ספק אושר טבוע ומולד, רוקדת בחופשיות שכזאת עם
בקבוק האלכוהול אותו גמעה כמעט לבדה.
התבוננה בה- בחיוכים, בפתיחות, ובריקוד וחשבה לעצמה הלוואי
שהייתה בה המסוגלות להשתחרר כמותה, ולפתע הרגישה ביתר שאת את
דמותה שלה העצורה הנוקשה למול האישה הזאת שהפקירה את גופה
לצלילי המוזיקה ואת מילותיה שנזרקו מבלי משים לחלל האוויר מבלי
לחשוב על האנשים החדשים שמקיפים אותה.כשלא יכלה לשאת זאת יותר,
קמה לחדר השירותים אשר בביתה וראתה שם קטעי עיתונים גזורים
המכילים קטעי פלספנות והגיג ים  אלו או אחרים, כשיצאה משם
וראתה את ציוריה הילדותיים מתנוססים על הקירות בגאווה, ידעה
כבר שאיתה יהיה.
לא ידעה עם לקשר זאת לגישושיה האחרים בחיבה בולטת אחריו
ולשאלתה האם הם ביחד, או שאולי קשרה זאת משום שקול פנימי בישר
לה.
ועם כל הכאב, הרגשה מוזרה קיננה בתוכה שבשם החיבה שבחרה לו לא
תקרא הרבה זמן, ולמרות ובגלל ההשתחררות הזאת והרוח הזאת, יימאס
בה יום אחד ויחזור לאהבתו האמיתית. הרגשה שכזאת שנועדו להיות
ביחד.
ולא היה דבר אליו התאוותה יותר מללטף את גופו את פניו ,להריח
את צווארו ולחוש את חיבוקו שממנו התעוררה לחיים כאילו פורצת
מתוך זרועותיו אנרגיה אוהבת אינסופית החודרת לנפשה. היא
התאוותה כל כך לנשום אותו ,לנוח לצידו להתבונן בו. בזיו פניו,
בעיניו הצוחקות ההזויות כשסקרנית היא -מה יבוא עכשיו... איש
הפתעות. כל הזמן היה שולף בלי לחשוב יותר מדי. ביכולת זו קינאה
יותר מכל.
ידעה שגם הוא חושב עליה לפעמים ואפילו מדמיין כיצד הוא נוגע
בה. מדמיין את חיוכה ,את צחוקה ואת שניהם עושים אהבה, את קולה
,את שדיה את הפרח בין רגליה אותו כה אהב להשקות ולדשן .ידעה
זאת כפי שכולנו יודעים שיש אלוהים, ולמרות שהאמונה מתפוגגת
לעיתים,לבסוף חוזרת ומשאירה אותך בחיים.