כרמלה תמיד היתה אומרת: "לא, לא ,לא אני" ומושכת בשולי חולצתה.
אחר-כך היו זויות פיה משתרבבות בהתנצלות נבוכה (או שמא במבוכה
מתנצלת), והעומד מולה לא יכול היה שלא להניד ראשו בהבנה. אשה
בנונית בקומתה היתה כרמלה, פניה כפני ציפור. את פיה הצר היתה
מורחת, למרבה הפלא, בשפתון ורוד, ושפתיה, במקום להיות מודגשות
היו נעלמות כליל מתחת לצבע הרעשני. כתמים ורודים צבעו את שיניה
והתווספו לחיוכה, כמו מטילים בו ספק בלעגם. מעלים אתם
בדימיונכם את אותה כרמלה? דמינו אותה חבויה בתוך בגדיה. רק
שדיה היו זקופים ומחודדים באורח מוזר, כמו מנסים למחות על
הנשיות הננטשת. וכרמלה היתה מושכת שוב ושוב את חולצתה כלפי
מטה, בעקשנות שרק אישה נטושה יודעת.
כרמלה היתה מורה לטבע בחטיבת הביניים. חיבתה היתה נתונה לקוצים
ארוכים ודקים. פעם, כשהמנהלת הציעה לה לקחת כיתה לטיול בהרי
הכרמל, ענתה: "לא, לא, לא אני" ומשכה את שולי חולצתה. זויות
פיה המשתרבבות לא ריככו את המנהלת התמהה, אבל כרמלה נשארה
בבית. כרמלה תמיד נשארה בבית.
דמינו את כרמלה בביתה, קומה אמצעית בבנין לא גבוה, ברחוב ישן
עמוס עצי אורן. דמינו אותה מביטה מהחלון בצמרות העצים, מבטה
חולף על-פני המחטים הדוקרנית. הביטו איך היא נאנחת מתחת
לבגדיה, הביטו- כי אנחתה חלשה מדי מכדי שתשמע. רק שדיים
מחודדים, דוקרניים כמו מחטי האורן, מנסים לצאת החוצה מבעד
לחולצתה. אבל היא מחליקה את שוליה, מושכת אותם באדיקות כלפי
מטה, פן תתרומם החולצה מעט מעלה בתנועה מגושמת, לא זהירה. שכן
כרמלה שנאה את גופה, ושפתיה הורודות היו מתקשות כמקור. אין כמו
השנאה להקשיח את הגוף. וכרמלה המסכנה, מקננת בביתה ועל המדפים
שמסביבה צנצנות עם קוצים, עוד ועוד צנצנות עם קוצים, ובאמצע
נובלים כרמלה ושדיה המגוחכים גם יחד.