כבר כמה ימים שהיא מבקשת ממנו שיבוא אליה,
היא כל הזמן אומרת לו שהם חייבים להפגש, הוא לא ממש רצה, אבל
ביחד עם זאת הוא רצה מאוד.
זה היה יום רביעי בנאלי שכזה. הוא החליט לנסוע לבקר אותה בבית
החולים בחיפה.
הוא נסע די הרבה זמן משתדל לא לעבור את מגבלת המהירות שהציבו
טכנאי הרכב.
כך הוא טס לו במישור החוף מהמרכז לכיוון חיפה בין 140 ל160
קמ"ש, לבסוף הוא הגיע.
בית החולים רמב"ם, חיפה.
הוא החל לחפש את דרכו לעבר חדר הבידוד במחלקה פנימית ב', תוך
כדי שהוא שואל את עצמו למה בעצם הוא בא לשם בכלל. הרי הם לא
חברים, אפילו לא ידידים. הוא בא לבקר אותה, זהו, זה הכל. רק
לבקר אותה וללכת. הוא החל להתחרט על שהגיע לשם. לפתע נעצר
במקום, חשב לחזור בחזרה ולהתקשר לומר לה שלא יכל להגיע כי היה
איזה פנצ'ר או משהו כזה.
לבסוף המשיך ללכת תוך כדי שהוא מנסה לשכנע את עצמו שהיא ממש
מסכנה, היא עברה ניתוח לא קל, וגם ככה החיים שלה די בזבל.
המשפחה בבית, רחוק אי שם בדרום, והיא לבדה.
אחרי קצת טעויות וניווטים בין קומות בית החולים הוא מצא לבסוף
את מבוקשו.
הוא ראה כבר את השלט מרחוק, "חדר 7". מהוסס במידת מה פסע לאורך
המסדרון, ניגש אל עבר הדלת נקש קלות וחיכה לשמוע את קולה.
נשמע מעין "כן" חלוש ומעונה שכזה מבעד לדלת, הוא נכנס.
הוא התישב לידה, שאל מה שלומה. היא לא ממש ענתה לו, בקושי היא
דיברה, היה לה ממש קשה. ראו את הסבל והכאב על הפנים שלה. מידי
פעם גופה רעד והצתמרר.
הוא הרגיש קצת לא נעים, הוא רק רצה לחזור הביתה או לביוב או
לחיריה, לא משנה העיקר לצאת משם. הביט בשעון התלוי על הקיר,
סופר שניות. החדר שומם, אין בו איש, אפילו תמונות אין בו, ממש
מגעיל. יותר מזכיר חדר חקירות של השב"כ מאשר חדר הבראה בבית
חולים.
הם החליפו כמה משפטים, היא הביטה בו, בלי לומר מילה.
אחרי כמה דקות של מבטים היא אמרה לו "אני אוהבת אותך", זה היה
נשמע כאילו היא הקריאה את זה מפתק. הוא נרתע. בלי לחשוב יותר
מידי, בלי להתרגש מהמאורע, שהרי בכל זאת לא כל יום אומרים לו
כזה משפט, הוא פשוט ענה לה בשיא הקרירות, "את לא מכירה אותי
בכלל", וחיכה לתשובה.
היא הביטה בו שוב ואמרה שזה נכון, היא לא יודעת עליו כלום. אבל
זה לא הספיק לו הוא רצה להבהיר לה שאין ביניהם שום קשר בכלל
ואמר לה, "כמה שנראה לך שאת לא מכירה אותי, את לא מכירה אותי
הרבה יותר מזה". היא נבוכה קצת, לא שזה ממש שינה משהו, הרי אם
לא מכירים בכלל אז לא יכול להיות יותר מזה, אבל היא הבינה את
כוונתו.
הוא אמר לה שהוא צריך לחזור הביתה הערב והוא ממש עייף.
היא לא רצתה לתת לו ללכת, אבל היא מחוברת לכל מיני מכשירים כך
שהיא לא ממש יכלה למנוע בעדו.
הוא יצא מהורהר, מנסה לשכוח שקרה שם משהו, מחק את מספר הטלפון
שלה ממכשיר הפלאפון שלו, מהפאלם, ומהיומן.
נכנס לרכב, ונסע לשארית חייו...