ע"פ האיש הכי חזק בעולם של אדוה כהן

שנים הייתי לא ככה, חייכתי וצחקתי וניסיתי תמיד שיהיה טוב. בכל
הזדמנות ניסיתי למצוא את הטוב שבדבר, אפילו אם הוא היה חבוי
בתוך גרגיר החול הקטן ביותר. כל יום בהפסקה שישבנו על הדשא
הייתי ללא ספק האדם המאושר ביותר בכל הכיתה, הפרח היחיד בשדה
הקוצים. דבר לא יכל להרוס את השמחה הזאת.
אבל אני מניח שטעיתי, זה התחיל והרס אותי כמעט.
ניסיתי להשאר אופטימי ולא לזכור את זה ממש, אבל ידעתי שגישה
שכזאת רק תעזור לי להכחיש את הכאב, אט אט התמודדתי עם המצב,
בעצב מאופק.
אני לא חשבתי שאני מפריע למישהו, או שלמישהו אכפת מהמחלה שיש
לי; מהרזון המתגבר, השיער הנושר אט-אט מראשי, ההעדרויות
התכופות מבי"ס- הרגשתי מאוד פגוע, ולא הבנתי מה עשיתי.

יום אחד לאחר שיעור המתמטיקה הגיע הזמן ללכת הביתה כהרגלי, אף
על פי שהבית לא כל כך קרוב העדפתי ללכת כאשר גופי על רגליי
(לבד) ולנצל כל רגע פנוי.
ירדתי במדרגות לכיוון היציאה מבי"ס ושם היא עמדה, הילדה הכי
יפה בכל השכבה, הסתכלתי  עליה בהערצה והיא הביטה בי חזרה.
היא נתקלה בי  וחסמה את מעברי אל חצר הבי"ס.
"מה הבעיות שלך?", היא שאלה אותי בסקרנות.
אני האמנתי שהיא סתם רוצה לצחוק עליי אז ניסיתי להפטר ממנה
ולברוח, לא הצלחתי. היא עמדה שם כגזע נטוע.
"מה יש לך?", היא שאלה שוב בנימה תוקפנית יותר. אני התמודדתי
עם המצב ופשוט שתקתי עד שהיא תעזוב אותי.
הזמן עבר והיא פשוט עמדה שם, רק רציתי ללכת הביתה..שהיא תעזוב
אותי..אבל הילדה הכי יפה פה עומדת מולי ומתחקרת אותי. לאחר
מספר דקות איבדתי כל אפשרות לבריחה והתמודדתי עם המצב- "יש לי
לוקמיה".
היא השמיעה צחוק מתנשא ואמרה שזה היה כמעט אמין.
המשכתי להסתכל על הרצפה בציפיה לתגובתה אך היא פנתה ללכת.
שמעתי את צעדיה מתרחקים ממני, הרגשתי מבויש קמעה, אך ידעתי שזה
דינו של אדם שונה.
פשוט נשארתי שם עד שכולם ילכו, לא רציתי לדבר עם אף אחד.
זמן מה עבר וחיכיתי; צחוק הילדים, שאגות המורים, קולות
האוטובוסים ועוד מלא רעשי רקע, עדין מבפנים הרגשתי כחציל בעת
טיגון איטי על שמן זית חמצמץ.
"אני מצטערת", היא אמרה בשקט והרימה את ראשי בעזרת אצבעותיה.
עשיתי פרצוף דל שמחה ונאנחתי.
"אני באמת מצטערת..לא התכוונתי..",
"לא, זה בסדר..ככה זה.."
"ככה זה מה?"
"כל הסבל המיותר הזה, אני ככה רק בן 16 וכבר אני הולך למות..יש
לי לפחות עוד 60 שנה, למה אני צריך עכשיו לגמור הכל?", היא
הביטה בתדהמה ושתקה, כנראה ניסתה לעכל את מה שאמרתי, אך מיד
חזר אליה קולה.
"אתה לא תמות..", היא ניסתה לנחם, "אתה תבריא והכל יהיה
בסדר..".
"אני לא חושב..הרבה מתים מלוקמיה...", אמרתי בעצב יחסי.
..לאחר שתיקה מאופקת היא נחלצה לעזרתי ואמרה שגם פעם לקרובת
משפחה שלה היה סרטן איפשהו, שגם היא דאגה לה, אבל בסוף היא
היתה בסדר. זה איפשהו עזר לי, אבל זה היה סך הכל גידול סרטני
באיזשהו אגודל לא חשוב, פה מדובר בלב שלי, יותר חשוב.
"כן, אני שמח בשבילך..", עניתי בשקט.
"אתה לא תמות..", היא אמרה והניחה ידה המנחמת על כתפי.
"כן בטח, טוב, בואי אני אלווה אותך לאוטובוס בדרך הביתה..",
אמרתי.
"אני אבוא איתך ברגל!", היא התעקשה.
"לא, לא..אני צריך לעשות משהו", התחמקתי והתרוממתי, היא חייכה
לעצמה והמשכנו בשיחה הפסימית הזאת על מוות מכל צדדיו וצבעיו.
שהגעתי הביתה הרגשתי יותר חזק בפנים, קצת יותר שמח, ידעתי
שיהיה קצת יותר טוב בינתיים.
הרגשתי הרגשות שמעולם לא הרגשתי וחשבתי על דברים שאני לא אמור
לחשוב עליהם, פתאום לא רציתי למות כלכך, כמה שניסיתי לא לרצות
למות, עכשיו פשוט לא רציתי שתהיה האפשרות שיקרה.
שאיכשהו יצליח לי איתה ונחייה באושר לעד, אני סתם פינטזתי
לעצמי שטויות.

הגעתי לגינה הקטנה שבין הבתים שלנו 10 דקות לפני הזמן, ישבתי
שם וסתם חיכיתי, כבר חשבתי שהיא החליטה לא לבוא אבל אז נזכרתי
במה שנאמר לי בחוג;
'לא להכנע, להשתמש בכוחות הנסתרים', משפט סיני עתיק וחביב
כזה.
חיש מיד התחלתי בסדרת מדיציות 'טאי צ'י' מסוגננות.
היא הגיעה  אחר כך, "אתה מנסה לעוף?", הפתיעה אותי לאחר שעמדה
שם לבטח כמה דקות ארוכות.
נענענתי את ראשי לשלילה.
"אז מה זה היה", שאלה בסקרנות.
"טאי צ'י", עניתי.
"טאי צ'י?", היא פלטה בצורה חמודה למדי.
"את לא יודעת מה זה? זה...", התחלתי להסביר לה בעונג על ההרצאה
האחורנה של המנטור שלי, יהושע צ'אן ג'יי, אך היא הפסיקה אותי
מיד: "מה לך ולטאי צ'י?".
משכתי בכתפיי ואמרתי  שאני פשוט רציתי להתחיל עם זה בגיל זקן
הרבה יותר, אבל בגלל שאני אמות אני התחיל עכשיו. היא הסתכלה
עלי בצורה מוזרה במיוחד.
הרגשתי עייף במיוחד ונשכבתי על הדשא, נשענתי על עץ האורן בקצה
הגינה. נשכבתי באיטיות ומשכתי אותה אחרי בהכנעה.
"בואי, תקשיבי", אמרתי והצבעתי על הלב שלי בלי להוסיף מילים
מיותרות, היא הניחה את ראשה על  חזי והקישבה לפעימותיי
החנוקות.
"הוא עייף. נמאס לו ממני"., פלטתי כמטח רגשות.
היא התרוממה והביטה לי במבט מאיים לתוך עיניי ולחשה לי בשקט
בעודה שומרת על מבט יציב: "הוא לא עייף, ובטח שלא נמאס לו ממך.
אתה הכי בעולם ולאף אחד לא יכול להימאס ממך."
העברתי בעדינות אצבעות על שפתייה שלי ודגדגתי לה כדחף מוזר את
עור התוף ולחשתי לה,  ישר  אל תוך האוזן: "את מדברת כאלה
שטויות שאני שוכח כמה הכל רציני".
היא חייכה בשקט ונראה כאילו היא בוהה באוויר, לפתע התנשקנו
בתמימות מוחלטת, סתם כך פתאום..הכל עצר מלכת והרגשתי כמה טוב
זה כאן וכמה אני צריך להמשיך לרצות, שכבנו אחד ליד השני על כר
הדשא ונרדמנו אט אט.

החופש הגדול הגיח לו מעבר לפינה, עברתי יותר מדי בעיות השנה
ולא ידעתי בהרבה פעמים מה לעשות. הרבה אנשים לא ידעו כמה אני
סובל והרבה אנשים לא ידעו שאני יכול כל שניה למות פה. בינתיים
לא מתתי אך מאידך הבריאות שלי לא השתפרה משהו, אבל לפחות הייתי
עדין חי.
באחד הימים בתחילתו של הקיץ שכבנו ליד עץ האורן הקבוע שלנו
ודיברנו, לפתע החלטתי לספר לה על בעיות השעה, עוד דבר שזמן רב
הטריד אותי; "לפני חודש כשהייתה לנו הרצאה על אלימות במשפחה
המרצה אמר שכלל אחד יכול להיות בעל מכה. הוא הצביע עלי, על
תומר ועל גיל, ואמר 'כן, זה יכול להיות אתה ואתה ואתה'- ואני
רציתי להגיד שאני לא אהיה בעל מכה, שאני אמות הרבה לפני שתהיה
לי הזדמנות להתחתן, ולא אמרתי כלום. אני לא רוצה שירחמו עלי
אפילו שזה מאוד עצוב.", ניסיתי להיות כמה שיותר בוגר ולא לבייש
את עצמי אך דמעתי לעצמי בסתר, אני חושב שהיא ראתה ומיד ניסתה
לנחם אותי; העבירה יד בשערי ואמרה בקולה המתוק: "אתה לא תמות,
אני לא אתן לך".
רק המגע בשיער הזה הזכיר לי עוד בעיה קשה, "הוא ינשור בקרוב,
השיער שלי", אמרתי ושתקתי, היא בינתיים הוציאה את היד מבין
שערותיי הדלילות והחלשות ושתקה.
לאחר מספר דקות שקט ומחשבות עברנו לדיון על המצב הביטחוני
וניסנו להתעלם מהאי הבנה של קודם.
ליוויתי אותה הביתה ושתקנו, שכעמדנו מתחת לביתה להפרד היא קפצה
מתוך מחשבותיה החולמניות ואמרה - "כשתחלים הוא יצמח מחדש". היא
קפצה ועמדה על קצות אצבעותיה ונישקהה אותי במצח, חייכתי
לעצמי.

החורף הגיע, והפעם היה גרוע מתמיד. הייתי אלרגי לכל דבר שזז
ורגיש לכל וירוס שנכנס בי. היא היתה היחידה שדאגה לי, דאגה
לבוא אליי ולדבר איתי, דאגה לשמור אותי חזק.
וכך למעשה בערב אחד ישבנו בחדרי, אני התכרבלתי בשמיכת הפוך
העבה, קרחתי הדיכאונית הציצה אליה. שוב חשבתי לעצמי בהקיץ.
לפתע פתחתי אותן ושלפתי במהרה:"לא צריך להיות גאון גדול, או
מודע לעצמך באופן מיוחד כדי לדעת שקורה לך משהו רע. צריך רק
לדעת דבר אחד- להרגיש. ידעתי מה יש לי עוד לפני שאמרו לי. שבוע
וחצי לפני. הרגשתי שיש בי משהו מקולקל, את מבינה?"
היא פלטה מבין שפתיה 'כן' חלוש והיא הביטה בי ושתקה.
היא זזה מעט לכיווני ונישקה את עיניי הדומעות והוסיפה: אמרתי
לו- "אתה לא מקולקל, אתה הכי בעולם". נשמתי עמוק עמוק, עוד אחת
ממשפטי המחץ הבלתי מתפשרים שלה, היא באמת מנסה לתמוך בי להיות
חזק עוד יותר, הכי שאפשר.

במהרה לצעיר הגיע לו האביב, כמעט עברה שנה מאז שאבחנו אותי.
הלכנו ביום שמש זה או אחר לבדוק כמה העץ שלנו גדל בחורף.
התיישבנו ונשכבתי על ברכיה בחמקמקות.
"אני הולך למות"- אמרתי בשקט.
"אל תדבר שטויות!", צעקה עליי כרגיל.
נאנחתי והוספתי: "אני רוצה להיפרד ממך. אני לא יכול ללכת בלי
להגיד לך שלום".
היא רצתה להגיד משהו עוקץ אך אז נראה כאילו נכנס בה שד, היא
שתקה ורצתה להגיד משהו. שמתי ידי על שפתיה והיא עצרה את
דבריה.
"אני אוהב אותך", אמרתי ועצמתי את עיניי, שקעתי בשינה מתוקה.
רק אז ידעתי סופית שהיא עשתה אותי יותר חזק, היא היחידה שתמכה
בי בכל הדרך, היא היחידה שמיתקה את סופי המר- עזרה לי לעבור
הכל, להיות האיש הכי חזק שאפשר.