תלשתי את הגבות שלי.
שערה אחר שערה. תלשתי פה ,תלשתי שם. קבוצות שלמות. איבדתי את
הקו. כלום לא הפריע לי, הייתי מאוד מרוכזת, אפילו לא הרגשתי
כאב. תלשתי בלי הכרה.
כשגמרתי, התוצאה הייתה נפלאה.
עיני זהרו באור שונה, חזק יותר.
יש לי עיניים יפות, ירוקות כאלה, והגבות כל-כך הפריעו, אז פשוט
הורדתי אותם. אפילו הקוסמטיקאית שלי, שמתעסקת בדרך כלל ברגליים
,אמרה לי שיש לי עיניים נורא יפות, אבל הגבות צריכות טיפול.
אמרתי לה תודה ושאני אסתדר לבד, ורצתי הביתה לערוך את הניסוי.
אני הרגשתי נפלא, כולם הסתכלו עלי ברחוב והייתי הכי יפה, ילדה
חסרת גבות עם עיניים זוהרות.
כשאימא ראתה אותי ,היא לא הגיבה כמצופה. היא התחילה לצרוח עלי
ולקרוא לי בשמות לא יפים: 'משוגעת ,דפוקה לגמרי, פסיכית, מה
עשית?!'
ועוד כל מיני כאלה. היא אמרה שזה הכל בגלל הטלויזיה שמכניסה
רעיונות, 'ומי בכלל מוריד את כל הגבות?!'
אני חשבתי שהגבות פשוט הפריעו, ככה גם הקוסמטיקאית אמרה.
מחר אני מתחילה כיתה ז' ,ואימא לא מרשה לי ללכת לבי"ס. היא
אומרת שאני אחכה שהם יצמחו, ובינתיים אני מסתכלת כל היום
במראה, בוהה בעיניים היפות שלי, חסרות ההבעה.