היא הביטה בי דומעת ועינייה הכחולות היו בהירות מתמיד, טהורות
מתמיד. כשהתחלתי לספר לה היא כעסה מאוד, נפגעה מאוד לא בגלל מה
שעשיתי או לא עשיתי אלא בגלל שהסתרתי ממנה במשך שנה שלמה, כן,
שנה שלמה אנחנו ביחד ואני אידיוט כרגיל, חייב להרוס לה את הערב
שהכינה היא באמת השקיעה עכשיו, הכינה שולחן עם שני נרות ובאמצע
12 הורדים שהבאתי לה, בקבוק של יין משובח וכמובן היא עצמה,
ואני חייב לדבר, כרגיל.
"דנה יש לי משהו לספר לך תשבי בבקשה" היא לא מבינה מסתכלת בי
מבט תמוה עם העיניים הכחולות הגדולות שלה "יש לי משהו לספר לך
כבר שנה שלמה" עכשיו מגיע מבט השינאה היא שנאה ששיקרו לה תיעבה
את זה "דנה, זה לא נורא כמו שאת חושבת, אין לי אישה אחרת ואני
לא פושע נמלט" היא נרגעת קצת יכולתי לראות את זה בצורת הנשימה
שלה ""דנה" ניגש ומתיישב ליד ברכיה מחזיק אותם בידי "את יודעת
שאני אוהב אותך כבר מהרגע שראיתי אותך?" היא מהנהנת, בערך לא
ממש כאילו מתחמקת מהתשובה שמישהו יכול לאהוב אותה ממש "אני
מגיע ממקום רחוק מאוד רחוק יותר ממה שאת יכולה לתאר" שוב מבט
התמיהה "איפה?" היא שואלת בקול חרישי, קול שמתאים רק לדנה שלי,
אני צריך לענות אפריקה או כל יבשת אקזוטית אחרת אבל נמאס לי
מהשקר הזה "גן-עדן" לוחש מקווה שתבין לבד אבל היא שוב שואלת
"איך?" ודמעות מתחילות לרדת על לחייה הורודות "לפני 3 שנים
נרצחתי בשוד על החנות שלי ומאז חזרתי למצוא את הרוצחים ואת
אישתי לעתיד שאותה הם לא מצאו כי" היא מתחילה לבכות בכי יותר
חזק ומחבקת אותי, אני נושק לה על מצחה "אני לא יודע מתי אני
אלך שוב פעם לעולם ההוא, שנה חיפשתי אותם ואח"כ חיפשתי אותך"
היא המשיכה לבכות מידי פעם מביטה לשעון מידי פעם מביטה עלי
והעיניים הכחולות שלה זכות מתמיד.
ישבנו כך שעות מדברים על הכל,שוב פעם, אני זוכר שכשהייתי בחיים
לא הבעתי את אהבתי אליה אבל אהבתי אותה יותר מאת החיים שלי
עצמם, היא אהבה את הדברים הקטנים האלה הדברים שאתה לא בטוח
שתעשה עוד פעם,יום לפני שהרגו אותי ישבנו כמו היום דברים על
הכל, אחרי שעתיים נשמעה נקישה בדלת הלכתי ולא ראיתי אף אחד דרך
העינית אז פתחתי את הדלת אור לבן אפף אותי ואת הבית כולו (מי
ידע שהאור בקצה המנהרה דופק בדלת) היא הביטה בי שוב דומעת, 3
שנים עברו מאז השוד ומאז פעם ליבי  בפעם האחרונה "אני אחכה לך"
צועק ונעלם בתוך הלובן הזה.
הסתכלתי עליה מלמעלה ודמעות ירדו מעיני מי ידע שגם מלאכים
בוכים.